רמזור אדום. רעש גלי המכוניות מחריש אוזניים אבל בצורה בה הוא מציף את האוויר הוא הופך כמעט שקוף. נהמה של אוקיינוס. התבוננתי באלפי המכוניות החולפות על פניי, מנסה ליישב את המראה עם התחושה שאני עומד בצומת לגמרי לבד. שממה אורבנית.
בדרך מקיבוץ גלויות לכפר שלם נקלעתי לצומת הולץ, המעבר ההכרחי שעל נהר התנועה של האיילון, נהר הפוך בו הגשרים עוברים מתחתיו בהיררכיה ברורה של עליונים ותחתונים. חיפשתי סימני חיים סביבי ואז הבחנתי בו.
מתחת לגשר בקצה קשת הכביש האפורה, היכן ששיפוע גדת הנהר פגש את תקרת המלט, בתוך חריץ החושך שבין בטון ובטון ראיתי מזרון מרופט וחבילת אדם מצונפת עליו. יש פה מישהו. שוכן במערה על גדת נהר הקוביות, ישן ביום מאימת הלילה של ניפוץ בקבוקים וחריקות צמיגים, גר כאן אדם.
סדרי הפתיחה המורכבים של שסתומי הנתיבים פעמו כמו לב מהבהב בקצב בלתי נלאה של פח מבהיק והמשטור של הרמזורים יצרו בי תחושה של דחיפות, תכליתיות. "אל תעכב פה את כולם, יש כאן מכונה משומנת היטב. תמשיך ללכת. סע, סע." מבטי סב על כתפיי מרותק אל בצבוצי כף הרגל היחפה מתחת לשמיכה המטונפת בעוד נעליי שטפו אותי הלאה בזרם האדישות לכיוון כפר שלם.
רק הרבה אחרי שהתרחקתי שאלתי את עצמי למה לא ניגשתי אליו כדי לשאול לשלומו, לשמוע את סיפורו, להקשיב לחוויותיו. אולי הוא מתחבא בכוונה ולא רוצה שיציקו לו? וכמה אנשים חלפו סביבו היום וכמה ראו? רבבות? וכמה בשבוע, אולי מליונים? מקום המחבוא המושלם הוא צמוד לאוטוסטרדה. אם זה לא אבסורד אורבני אז מה כן.
עוד מעט ערב, נהר החלליות יידלק באורות יפים שיזהרו קדימה, מאחוריהם שובל מתפתל של אורות אדומים.
נ.ב: אני ממש לא הראשון לכתוב על הנושא הזה, וברור שגם לא אהיה האחרון. עצוב אם כן כמה שהנושא הזה נדוש. אבל איך שהוא עבורי, אישית, יש כאן הישג כי הפעם זה אמיתי, הפעם זה אצלי והפעם זה לא תיאור ספרותי עקר מהמאה התשע-עשרה. הפעם זה פועם בחיי ואני לא יכול להסתתר.
בדרך מקיבוץ גלויות לכפר שלם נקלעתי לצומת הולץ, המעבר ההכרחי שעל נהר התנועה של האיילון, נהר הפוך בו הגשרים עוברים מתחתיו בהיררכיה ברורה של עליונים ותחתונים. חיפשתי סימני חיים סביבי ואז הבחנתי בו.
מתחת לגשר בקצה קשת הכביש האפורה, היכן ששיפוע גדת הנהר פגש את תקרת המלט, בתוך חריץ החושך שבין בטון ובטון ראיתי מזרון מרופט וחבילת אדם מצונפת עליו. יש פה מישהו. שוכן במערה על גדת נהר הקוביות, ישן ביום מאימת הלילה של ניפוץ בקבוקים וחריקות צמיגים, גר כאן אדם.
סדרי הפתיחה המורכבים של שסתומי הנתיבים פעמו כמו לב מהבהב בקצב בלתי נלאה של פח מבהיק והמשטור של הרמזורים יצרו בי תחושה של דחיפות, תכליתיות. "אל תעכב פה את כולם, יש כאן מכונה משומנת היטב. תמשיך ללכת. סע, סע." מבטי סב על כתפיי מרותק אל בצבוצי כף הרגל היחפה מתחת לשמיכה המטונפת בעוד נעליי שטפו אותי הלאה בזרם האדישות לכיוון כפר שלם.
רק הרבה אחרי שהתרחקתי שאלתי את עצמי למה לא ניגשתי אליו כדי לשאול לשלומו, לשמוע את סיפורו, להקשיב לחוויותיו. אולי הוא מתחבא בכוונה ולא רוצה שיציקו לו? וכמה אנשים חלפו סביבו היום וכמה ראו? רבבות? וכמה בשבוע, אולי מליונים? מקום המחבוא המושלם הוא צמוד לאוטוסטרדה. אם זה לא אבסורד אורבני אז מה כן.
עוד מעט ערב, נהר החלליות יידלק באורות יפים שיזהרו קדימה, מאחוריהם שובל מתפתל של אורות אדומים.
נ.ב: אני ממש לא הראשון לכתוב על הנושא הזה, וברור שגם לא אהיה האחרון. עצוב אם כן כמה שהנושא הזה נדוש. אבל איך שהוא עבורי, אישית, יש כאן הישג כי הפעם זה אמיתי, הפעם זה אצלי והפעם זה לא תיאור ספרותי עקר מהמאה התשע-עשרה. הפעם זה פועם בחיי ואני לא יכול להסתתר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה