אשראם במדבר

תקציר:
אני נוחת ברייב הגלקטי באשראם במדבר
לשלושה ימים של זרות
שחרור, פקפוק, הרהור
וטרנסים בלגאנים לפנים

נחיתה
לבסוף אסף אותי גבר ממוצא רוסי כבן ארבעים שנראה היה בתחילתה של נסיעה ארוכה מאילת צפונה, מבדר את עצמו בצפייה-תוך-כדי-נסיעה בסדרת טלוויזיה רוסית בטאבלט שהוא הניח על הדש-בורד. הוא לא הסתכל על הכביש כשהוא נסע. איך הוא בכלל ראה אותי?
וכמו שנאספתי כך נחתתי בצד הכביש המאובק והלוהט ביובש של עומק המדבר, פטה מורגנה מרוחה לפנים כמו מסטיק שנמס ופס שחור מפויח כמו סדק של פה חָרֶב שנוחר מאחוריי. פניתי מזרחה אל כתם הירק הרועש ושמו "אשראם במדבר". 
בירת הניו-אייג', כמצופה, היא אי.
נכנסתי ומיד נתקלתי בזוג מחייך שאיחל לי הנאה- הוא בחזה חשוף עם קעקוע תבליט ספירלי על כתפו, אפריקאי שכזה, והיא בראסטות וגופיה שכיסתה רק מלפנים והשאירה מאחור רק קשר פרפר רופף.
איך לתאר? במה להתחיל? רסטות, נזמים, חיוכים מתנדנדים ולא ממוקדים, הנהוני הסכמה עם קצב עמוק ומרעיד שזולג ממעבה הכפר. עצי שיטה באורות דיסקו. בלי חולצות, יחפים ועם נעלי אדידס, אולסטאר כפכפים וסנדלי שורש, חצאיות, שרשראות וצמידים ותספורות ועגילים ונזמים משונים ושרוואלים. בדים מתוחים על גרילנדות בין הדקלים, כפות תמרים בין קירות הבוץ ודשא צמוד למבנה היביל הצבוע בציורים פסיכדליים. נשים בהריון, זקנים, ילדים מתרוצצים ערומים בין אוהלי טיולים בכל הגדלים. חזיות כאן אינן חזון נפרץ והחזון אכן, לפעמים, נפרץ. אנשים רוקדים יחפים במעגלים וקבוצות לקצב תופי דרבוקה שבטיים, נערות יחפניות בשיער פזור מעגלות מותן באוויר בקצב הדאב-סטפ. גרמניות, ספרדים, צרפתיות ורוסים-ישראלים. אני מאוהב.
לבגדים כאן אופי מיוחד מאוד - מובחן אבל חמקמק, זרוק וחופשי או בעצם מוקפד בלהיראות כאילו איננו חשוב. כלומר, חשוב כאן להראות שהחומר איננו העיקר. אבל, מצד שני מצאתי גם מכנסי שלושתרבעי של חופי ים ומעליהם גופיות אייטיז שכאלה שבראשן תספורות קצרות של נוער הטלוויזיה הראשל"צי המוכר. נראה שהקהל כאן מעורבב משני סוגים- אנשי הניו-אייג' ואנשי מסיבות ה-RAVE. שתי תופעות דומות מאוד אבל גם שונות, ההבחנה ביניהן כרגע נראית לי בעיקר באופנה, אף על פי שהאוכלוסייה השנייה היא ברובה בנים.
תאורה לא אחידה עם תכנון כפר משונה ערבבו יחד אווירה של מבוך, עודף הגירויים והפרצופים היפים והמחייכים רק הוסיפו לבלבול והעיצוב החכם אפשר למאות אנשים להתכנס ובכל זאת לא להרגיש שהחוויה "המונית" מידי.
יצאתי לסיבוב והגעתי די מהר ובפתאומיות אל קצה האי איפה שעמדה כיפת "דום" גיאודזית גדולה עטופה בד לבן ובו חלון למדבר שהתגלגל עד להרי אדום, מרחב מישורי מלוא אופק הידיים הפרושות ובו נקודות של אנשים שנשפכו לתוכו מהאי הירוק בטפטוף מידלדל שהתחלף בהדרגה בעצי השיטה. צלילי הדיג'רידו נישאו על רוח הערב המדברית הגוברת עם הבהובי חליל ושירה נשית צוהלת, אי-שם להקה מרקדת הפריחה בועות סבון ענקיות וצבעוניות שהתערבלו באוויר והתרוממו בשלווה אל ההרים, נישאות על קולות השירה ומקשטות את הרגע בתחושה של התרחשות מיוחדת.
בנקודה הגבוהה הקרובה מישהו סימן באדמת הלס ספירלה ענקית ע"י סיקול אבנים והתיישב באמצעיתה על כיסא בית-ספר ישן ועקום, פורש ידיו לצדדים כמו שואב אנרגיה או מהשקיעה שלפניו המדליקה מאחוריו את הרי אדום או מהלילה המתגלגל בּרוֹךְ מאדום אלינו, מחשיך את המישור מכחול, לסגול עד לאפילה זרועת הכוכבים ושטופת הרוח.

זיקית מבוהלת בחולצה מכופתרת
קצת לפני החושך, בעודי יושב וכותב במחברת התיישב לידי נדב לשיחה.
במקור מענתות, נדב למד כאן באשראם מדיטציה אקטיבית של אוֹשוֹ ואז נשאר עד למועד בלתי ידוע, התוכנית היחידה לשוב בתחילת אוקטובר ללמוד חינוך במכללת תל-חי בקריית שמונה וללמד אושו במטולה. עיניו בורקות, נדב עשה רושם של צעיר שמח, רגוע ושלם עם עצמו. הנינוחות של גופו הורגשה דרך השולחן והאוויר והדהדה בי בעוצמה.
כמה שהרגשתי רדוף! עסוק, טרוד, דאוג, חרמן, רעב, עייף, חצוי, לבוי, מיואש, מתוסכל ומבולבל, כל מה שנדב הוא לא! בעודי מדבר איתו הרגשתי כמו גוש בגרוני איך זמן רב מידי נשאבתי לתחבורה הציבורית לארנונה לחוזי שכירות-מילואים-הגרעין האיראני-ביטוח לאומי-ציוני פסיכומטרי ונכנסתי לעווית של זיוף. קיוויתי שאצליח להתחבר מהר למקום ולאווירה כדי שלא להפסיד ואולי להצליח להבין מבפנים את הסצנה אבל המאמץ להתחבר דווקא ייצר בי בדידות וכמיהה לחיזוקים- שאני בסדר, שאני כמו כולם, שאני "זורם".
עוד מעט יגיע אלעד ותהיה לי מעט חברה, חשבתי, בעוד השיחה עם נדב הולכת ומאתגרת את כוחות הזיקית התרבותיות שלי. אז יריתי מטח ארטילרי של אש משתקת של פילוסופיה בשקל, מקורית מספיק כדי שהוא לא יזהה אותה וטבולה בידענות במידה ומושגים אופנתיים במידה כך שההתנשאות המשתמעת תעבור בסך בלי הפרעה. חצי קניתי אותו, לא בטוח. הוא מצידו נשם עמוק, הביט סביב, חייך ובכל זאת הזמין אותי לנגן איתם מוזיקה במדבר תוך שהוא משאיר לי פתח לא לבוא, מרגיש שאני חצוי, קצת "לא זורם". רק הערכתי אותו יותר.
בשיטוט בין האנשים המגניבים והנערות היפות נזכרתי ביוליה מגינת שלום שאמרה לי שהניו-אייג' היא בדיוק כמו כל דת אחרת. כי כמו לכל דת, יש גם לתרבות הזו מדים (רק טבעי וחופשי, אסור מותגים!), יש לה שפה פנימית ומושגים ("אתה חייב לשחרר את המיינד שלך, הוא קבור בתוך הסיסטם"), יש לה קודי אכילה (צמחונות על גווניה), יש קודי תפילה והתנהגות ויש גם דעות קדומות וכפייה תרבותית ונוהגי אישות ואיסורים וטאבואים. חולף בין כל הדמויות הרבות ראיתי בבירור את הזרות שלי והרגשתי בחדות בין השיחות הקלילות איך גם בין החמים וה"מקבלים כל אדם כמות שהוא" כביכול אינני מקובל כלל, כי אני עם תיק משוכלל, כי אני לובש מכנס קצר דגמ"ח וחולצה מכופתרת, משובצת לא פחות. כי אני מסופר קצר, כי אין לי מבט מתנדנד וארשת של "התבוננות פנימית" אפופה ולא ממוקדת, כי אני נראה "סחי". 
אוי ווי.



חוויה של חיבור
מתוך שהחלטתי לעבוד על עצמי שאני בעצם ב"אמצע הסצנה" ושאם אשכנע את עצמי כולם יהיו משוכנעים לא פחות, מצאתי את עצמי מהר מאוד יותר ממשוכנע או משכנע. מצאתי את עצמי מרפה ומתמסר, מרחיב חיוכים ומעגל תנועות גוף, מצאתי עת עצמי כעבור יומיים כשכבר אינני מוצא את עצמי, רוקד במבט למעלה עם עיניים עצומות ומבין בעצם על מה כל המהומה. הסיפור כאן הוא סיפור על שחרור.
הכל מתחיל באמת בטקס הפתיחה. קצת לפני השקיעה התכנסו כשלוש מאות איש מתחת לציליה הצחורה, על המחצלת הלבנה הגדולה ומול המזבח הגדול - עמדת הדי-ג'יי. מסביב לרחבה נתלו סמלים צבעוניים ומשונים לרוב, חלקם סמלים גלקטיים אותם זיהיתי מהתקופה בגינת שלום וחלקם זרים לי מאוד, כולם בוודאי עמוקים ורבי משמעות חסרת חשיבות לקהל הרחב שפשוט יפה מכדי להתעניין במשהו שאינו עצמו. הבטתי באנשים מרותק.
הכהן הגדול עלה לבמה בלוויית מספר משרתים בקודש, הניח את כתר האוזניות על ראשו והחל עורך את המזבח. המוזיקה הוחלשה מעט והקהל שחש שמשהו מתחיל החל מריע ומיילל. במקום להתחיל במילים בחר הדי-ג'יי לתת למוזיקה שלו לתת את הטון ובמיומנות רבה החליף בהדרגה את המוזיקה לצליל עמוק בקצב קבוע ודופק המבשר על התרחשות קרבה. ההתרגשות בקהל גברה. קול גברי התגבר בהדרגה מתוך הרמקולים, נושא מילים באנגלית- "in the begining god created... the heaven... and the earth..." אנשים התחילו להתרגש באמת ואז כשהקול האלמוני דמוי אלן ווטס הגיע ל"let there be light" קצב הטראנס התפרץ לפתע וכל הקהל התעורר לתנועה משוגעת, מייללים אל הירח, רוקדים כמו נרקדים, מריונטות על אקסטזה, "יאללה בלגאן!", מתופפים עם הרגליים, מנערים את הראש, מזיזים את כל הגוף בבת-אחת בלי מעצורים לשמע השילוב המופלא- קצב שבטי עם צלילים אלקטרוניים.
לאחר משך זמן לא ברור בכלל קצב הטראנס ירד ונחלשה המוזיקה, הקהל נרגע והרפה, השאמאן הגלקטי-אלקטרוני הרים את המיקרופון שלו וביקש מכולם להחזיק ידיים ולפתוח מעגל גדול. עכשיו כולם רואים את הפנים של כולם ומרגישים לפתע שותפות משונה שלא אופיינית במסיבות, אולי מרגישים לרגע כמו שבט אמיתי.
אבל אין מקום לעדינות, הכל חייב להיות טוטאלי והשאמאן המשיך וביקש יותר חיבור, יותר קרוב, וכולם הסתובבו במעגלים וחיבקו זה את זה. הכהן אמר "כולנו אחים ואחיות. הנה אח שלי! כולנו ביחד, אחד בעצם, חולקים את החיים האלה, חולקים את הכדור הזה..." אנשים יללו אל הירח "אה-הו! אה-הו!" וחזרו למעגל הגדול, הפעם מחזיקים את הידיים למעלה. צליל הגיטרה התגבר ברקע וזוגות נכנסו למעגל ורקדו בתוכו. עוד ועוד אנשים הצטרפו למעגל הגדול והוא גדל כל כך שכבר לא היה מקום על המחצלת להכיל וכשלוש-מאות איש, כולם שמחים ומתרגשים עמדו זה מול זה בריגוש. עמדתי איתם מתקשה להכיל את הפער שבין החיבוק העצום שחשתי והעובדה שבעצם כולם כאן זרים לי לחלוטין. ריח של גראס. עושים ביחד אוהם.

"יאללה טרנסים בלגאנים!"
"מה באנו לעשות??", צועק הדי-ג'יי. "לעוף, טראנס! לרקוד, בלגאן!" צעקו לו חזרה. אחד צעק "לחפור!" ובתוך גל הצחוק ענה הרב-מג של צלילים "לא, לחפור זה נעשה אחר כך...". לי כבר הספיק ורציתי לצאת מהמעגל אבל כנראה שפשוט לא הייתי מאוקלם כי השאר המשיכו לשלב הבא בו הם התחלקו לזוגות ודיברו. הכהן הסביר באהבה רבה ובחום: "לא רק מה נשמע ואיכקוראים: חלומות, שאיפות, הוקרות וכולי. כי מתי יוצא לנו באמת לפגוש אנשים? אנחנו רואים אנשים כל הזמן אבל מתי יוצר לנו באמת לפגוש? לראות נשמה?"
עוד כמה רגעים ואז מתחיל הרעש! יהה! כולם חזרו לריקוד המשוגע והפרוע, האקסטטי. הבטתי בקהל וחשבתי לעצמי שטרנס הוא ריקוד של בנים... נטו חוויה של עצמי, נראה שהמטרה שלו היא להתעלם מהסביבה, למעשה למחוק אותה לחלוטין, בלי שמץ של עדינות, יופי או יצירה. מעין ביטוי אגרסיבי של היצר הבסיסי להיות. ואוו איזה ריח של גראס. אני שמח. כולם סביבי מנופפים איברים ויש כאוס שמח. מעל הרעש שמעתי את השאמאן אומר "בטראנס מזה קל לזכור שכולנו אחד!" ואז שוב חוזרים אל המעגל. השאמאן המשיך: "לשחרר את כל המיינד וכל האשליות, להיות רק כאן ועכשיו, אנשים יפים עם העוצמות שלהם." מדברים על בעיות בסיסטם, ומסכמים ב"הייה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם".
"...זאת מהפכה תודעתית! זאת מהפכה של אהבה, של חופש, מהפכה של אחדות. לא, זו טרנספורמציה, לא הפיכה!"
"...אני רוצה לשתף אתכם במשהו שחשוב לי, וזה די מרגש אותי, גם להיות כאן וגם לדבר איתכם. זכינו להיות בדור מיוחד, הולך להיות משהו מעניין במציאות שלנו בקרוב. כי היום אנחנו רואים, יש בעיות בסיסטם: הסטרס, המצוקה החברתית, בכלכלה, באקולוגיה, בטבע, בחיבור שלנו עם עצמנו... אנחנו מתכוננים לשינוי שיהיה, זה לקום ולקחת אחריות ואנחנו נמצאים בזמן מאוד מיוחד, 2012, הרבה נבואות, הרבה אנרגיות גבוהות. אנרגיות של שינוי אבל גם של הרס. אבל זה לא משנה. כי כל אחד צריך לקום ולשנות ולקחת אחריות ואז יהיה פה אחרת.
"...הסיסטם יכולה לעבוד על אהבה! אפשר לבנות עולם על "ואהבת לרעך כמוך", זה אפשרי, אין סיבה שלא, רק צריך לרצות את זה ולעשות, עכשיו זה הזמן..." סוף סוף הגיע הזמן ומעל הבמה הדי-ג'יי נתן את האות לפתיחתו הרשמית של האירוע: "...תודה לספיריט! אני מודה לנו על ההקשבה! יאללה הנענו פרידום סטייג'! יאללה גלעדי, תן לנו בראש!"


"הזוי"
יום למחרת אני מתאושש, יושב ושואב את אור היום עמוק לתוך התודעה כדי להאיר לתוך הפינות המעורפלות של ליל אמש, תחושה של התעוררות מחלום אחד לחלום אחר, לתוך מציאות שלא ממש מתחברת עם עצמה. תענוג! למעשה, הבנתי בדיוק מה המניע ומה הסיפוק. כל המסע חיפשתי שיקרה לי משהו, לא ברור מה, משהו, "יוצאים לחפש מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" והנה הקסם, מוגש על מגש של רעשים חזקים, בגדים מוזרים ואי של חיוכים וחיבוקים באמצע המדבר. קמתי בבוקר והמילה היחידה שהצלחתי למצוא למה שסבב אותי הייתה המילה המרופטת "הזוי". מה בבלבול שלי עשה לי כל כך טוב? מה בבלבול הנהדר הזה נתן תחושה של לבלוב כה מחייה?
במובן מעט מופשט, אולי מופשט מידי, מצאתי רצון לשבור את המציאות "הרגילה". אצל חלק מהאנשים פה הרצון הוא מתוך כעס, אצל חלק מתוך סקרנות, אצל חלק מתוך אהבה. אבל מהשיחות עם כולם עולה שהרצון מתחיל בידיעה העמומה, הכמעט לא נוכחת, שיש משהו מעבר למציאות הרגילה, ואותה הידיעה מרגישה שהיא הגיעה ליעדה רק באותו הרגע של ה"הזוי", של ה"מה קורה פה?", של ה-"איפה אני?" ואז הכל מרגיש חדש, נקי ואמיתי והרגע מזדקק ומיטהר. "רק פה אני מרגיש שאני חי" אמר אחד, ואחרת "אתה לא מרגיש איך הכל פה אמיתי יותר?". תחושה של שחרור עמוק ממשהו רחב וסמיך מנשוא יחד עם חיות מרעננת של שינוי אמיתי. אמת או שקר?
החוויה ברייב נדפה ניחוח משכר של "חיבור". המילה הזו הדהדה לאורך כל שלושת הימים מכל שיחה, מכל פינה כמו מנטרת הארי-קרישנה, ולא בכדי. כולם באו לפה עם כוח מניע דומה - שאיפה לחיבור אקסטטי וטוטאלי, שאיפה לחוויה של אחדות מלאה עם אחרים, עם הבריאה, עם עצמם, עם הטבע... עבור כולם החוויה צריכה לסוב סביב הטראנס. טקס הטראנס הוא טקס מטהר. כל אחד לוקח את הסם האהוב עליו ונכנס לרחבה בדיוק איפה שהווליום מתאים ורוקד עם עצמו, רק עם עצמו, עד שהוא שוכח את עצמו. חיבור מתוך ביטול, טראנס-נירוואנה-אינסטנט-סטייל, ועוד להראות מגניב תוך כדי. גאון מי שחשב על זה.


יתום
אחת משיחות האקראי הייתה עם בחור בשם נדב (נדב אחר כמובן), צעיר שמנמן שמאחורי משקפיו הדקים התרוצץ מבט מבוהל ומסנוור. שאלתי אותו איך הוא התחיל בסצנה.
"אני יתום מגיל שבע-עשרה, עזוב סיפור עצוב אתה לא רוצה לדעת. משפחות אומנה, בלגאן בבית ספר. חיים קשים, כן? אבל נשארתי אופטימי. וואלה לא קל, אה? לא, בטח. ניסיתי להישאר במסגרת וזה... אז הסתובבתי קצת. לא התחשק לי בית ספר, למה למי היה מתחשק, לא ככה? עבדתי קצת גם פה באילת וזה. דווקא אחלה של תקופה הייתה, עוד נשארו לי חברים בעיר מאז. קיצר מה עושה ילד שיתום מגיל חמש-עשרה, מה? אז כשהייתי כל השנים האלה לבד התחלתי לעשן. זה עוד בקטנה. והתחלתי להסתובב עם חבר'ה וואלה היום אנ'לא יודע אם הייתי מתחבר איתם שוב. ומעישון כזה לעישון אחר, ומפה לשם ועניינים ואני כבר בתחילת התיכון עמוק, מה-זה עמוק, ב-ת-ח-ת של הסצנה. אם חייבים סמים בשביל הקטע? וואלה תראה דוגרי לא אבל בת'כלס כן. הרוב פה עם גראס, זה הכי סבבה, ויש את הסחים שעושים סטלה מאלכוהול אבל זה פחות טוב. פה ושם יש כאלה שעל אסיד וזה אבל אחי תתרחק מזה זה הכי סרט.
רגע תגיד, כמו שאתה רואה אותי עכשיו בן כמה אני נראלך? וואלה אתה לא רע. עשרים וארבע. מגיל שש עשרה אני יתום. אז כמה זה יוצא, שמונה שנים? מה, מה קרה? סרטן ותאונת דרכים...
אבל זהו, עכשיו אני יוצא מהסצנה, אין-אין, אני נוסע לקנדה ללמוד רפואה, אוניברסיטת טורונטו... תגיד, אני נראלך חכם? הא? רואים עליי? 720, איי-קיו מאה שישים, באמא'שלי. לא, אחי, אני מקרה של מבוזבז, בטח, עם כאלה חיים. לקח לי כמה שנים להתיישר אבל אין, עכשיו אני טס לקנדה וגומר עם כל החרא הזה."
השומר מחברת האבטחה עם המבטא הרוסי הסתובב אלינו וביקש שיחת טלפון כדי לקרוא לחילוף שלו ולסיים את המשמרת. נדב שלף ראשון. "וואי, וואי, יא אללה מלא שיחות שלא נענו מאמא. יו, תראה, היא התקשרה איזה עשר פעמים... מה אתה אומר, מתי להתקשר אליה? לשלוח הודעה? וואי היא תדאג... טוב נו אני אשלח איזה אס-אם-אס..." עמדתי המום. "אז מה, אתה צעיר פה בסצנה, הא? קבל עצה אל תיכנס לזה אחי. זה לא טוב."

נכון שזה טוב?
מה מניע אנשים להתחבר לזרם הזה, איזה צורך? כל אדם שראיתי דיבר אליי ממקום אחר. אמנם כולם השתמשו באותן המילים- "חיבור", "זרימה", "שלווה", "אחווה" וכיוב' אבל היה ברור שבעוד עבור חלק מהאנשים המילים היוו קשר והסכם, עבור אחרים הם היו לא יותר מאשר סיסמת-כניסה ומס. מה הצד העמוק והמהותי ומה הצד הבינוני של התרבות הזו, תהיתי, ומה מביא את האנשים השונים האלה לאותו המקום? אולי המכנה המשותף המניע של האנשים לכאן הוא תחושה ברורה שהחיים האלה צריכים להיות אחרת ושמשהו באורח החיים שלנו אינו מכוון ואז הם מחפשים עד שהם מוצאים משהו ש"מרגיש נכון" ונאחזים בו, לפעמים מבלי להתעמק ולשאול אם אולי הם בעצם התכוונו להגיד "מרגיש טוב", ולא "מרגיש נכון".
"נכון", "טוב", מה זה משנה? אמנם האבחנה בין ה"נכון" לבין ה"מרגיש טוב" היא אבחנה שמעט מאוד אנשים בקהל כאן היה "זורם" איתה, כי הוא מניח השגה וניתוח שאינם אינטואיטיביים או רגשיים, כי הוא מגיע מה"מיינד" שכידוע הוא האשם לכל הבעיות ב"סיסטם" אבל במהלך השיטוט באשראם התחוור לי שזו לא סתם אבחנה מילולית, זו אבחנה עקרונית.
כי כשאנשים אמרו לי כמה המקום "מרגיש להם נכון/טוב", כלפי איזה חלק בנפש ה-"מרגיש טוב" התייחס? האם זה היה כלפי המקומות הפנימיים, העמוקים והחשובים של החיים או האם זאת הייתה תחושת "טוב" שנענתה על ידי מקומות רדודים ואנוכיים? ואני, האם כל מה שקרה לי באי הרגיש לי "נכון" כי הוא התייחס לעומק של החוויה שלי כבן אנוש, לשאיפות שלי וליחסים הוגנים ואמיצים עם אנשים אחרים או האם זה הרגיש "טוב" כי כולם חייכו אליי, כי צרכתי המון חומרים וכי המיניות ליטפה לי את החושים?
עוד לא פסקתי וכנראה שלעולם לא אפסוק כי כך או כך, סיכמתי לעצמי, רוב הקהל שזרם דרכי וסביבי בעודי שואל לא הגיע הלום מבלי ששמע את הקול קורא לו ומבלי שפסע בצעד האמיץ לקראתו ויצא לדרך. הקהל שפגשתי כאן הוא קהל של חָפַּשִים, רק אנשים כאלה יגיעו לכאן, מי עמוק יותר ומי אדוק פחות, מי משכיל יותר ומי מודע פחות, כולם מחויבים אך ורק לכיוון שמבטיח להם שחרור.
כמה פרצופים יפים, כמה צדודיות מושכות וקצת מוזיקה טובה ונזכרתי להזכיר לעצמי להרפות ולחשוב על כל זה אחר כך...

בשביל חיבור צריך חבר
פתאום אלישע! איזה כיף! זאת כבר הפגישה השלישית שלנו - בפעם הראשונה בגינת שלום שמעתי ממנו על כתיבה בתקשור ועל הספר שהוא כתב, בפעם השנייה בטיול לקטים הוא ריגש אותי עד דמעות בווידויים שלו על חיי המשפחה ואהבתו לילדים ונגע בעומק נשמתי בדיבור הפתוח שלו אליי ועליי והפעם הוא הפיל עליי פצצה - הוא פירק את משפחתו ויצא אל הנדודים. לכאן הוא הגיע כדי להעביר סדנה ביוגת צחוק.
המפגש עם אלישע הזכיר לי מהי עוצמה של רוחניות אמיתית, מהו אומץ רגשי וכמה עמוק יכול להיות חיבור בין שני אנשים ובבת אחת, כמו נביא בקהל של נזירים או כמו במאי בקהל של שחקנים הוא האפיל לחלוטין על כל שאר הדמויות באשראם. שוחחנו בבולמוס על רגשות עמוקים ועל חיפוש רגשי-רוחני כואב בשילוב הומור מעט נוירוטי אבל רך ומחבק.
אלישע הרגיש מיד את מטען העצבים שהבאתי איתי ושעמוק בתוכי אינני רגוע וכחבר טוב ידע גם להניח לכך.
הלכתי איתו לסדנת הצחוק, ומסיבה לא מובנת לי התגבר בי חשש.
יוגת צחוק. אני מבין מתוך הרוגע כמה העמסתי על עצמי, כמה כבדות יש עליי ביום-יום. פה כל מה שמעסיק אותי זה הרגע והאנשים. הרוגע הזה נעים, לוקח לו זמן לשקוע והוא מדהים. אבל מתוך כך ברור לי שאני נמשך תמידית, עקבית, לפוליטיקה, לאקטואליה, לאחריות הציבורית. זה כנראה הכיוון שלי, והרוגע הוא החופשה.
והנה האמת של המקום הזה - כל האידאולוגיה, כל התרבות, הכל נוצר בדיוק בשביל זה- שאנשים יוכלו להגיע, להירגע ולהרגיע, לשחרר, לוותר ולהרפות. ורוב האנשים כאן לא מתבלבלים בין החופשה למציאות ולא מערבבים אבל כמובן שצריך את אלה שכן כדי לתת חיות לעניין.
החשק ירד ואני ויתרתי על המסיבה של שישי.



סרטים רעים
סופו של הרייב הגיע ולמען האמת הגיע בזמן. מצאתי עצמי עומד בטרמפיאדה לכיוון דרום מיואש מול הארמדה השועטת צפונה של רכבים מכל הסוגים, כל אחד מהם מספר סיפור: חבורת החיילים בחופשה עם המאזדה של ההורים, הזוג הצעיר בפיאט הקטנה והחבוטה עם המזרונים הקשורים לגג, "רוחניקים של סוף שבוע" עם רכב החברה המלוקק, המשפחה ההיפית מהגליל עם המיני-וואן עמוס הסטיקרים.
תוך כמה דקות הצטרפו אליי שניים בערך בגילי ומתוך הפליאה ההדדית על הכיוון המשותף דרומה השיחה התגלגלה כך שתוך זמן קצר נקלעתי למשחק כוחות משונה עם אחד מהם. הוא שחקן בהתלמדות והוא "רוחני מאוד", כך נראה, והוא בחן אותי כדי לראות בדיוק כמה מואר אני לעומתו. לרגע לא שמתי לב ונשאבתי היישר לתוך הבוץ. אני יותר מואר. לי יש מסקנות עמוקות יותר. לא, המסקנות שלי כל כך עמוקות שלא ניתן לתארן במילים ובוא נראה אם אתה מבין על מה אני מדבר. ובכן, בדיוק ברגע בוא הבהבה אצלי נורת הגועל נראה היה שהוא הגיע למסקנה. אני אכן ראוי להיות בחברתו. רק שמאותו הרגע הפכתי כנראה להיות בבת אחת ובו-בזמן גם פחות מעניין וגם מאיים והשיחה נשמטה אל תוך עננה של יוהרה, רגשי נחיתות וכעס. חברו המחויך והצנוע החזיר את הכל למידות סבירות ואני למדתי בשקט את הלקח.
רגע, מישהו פונה דרומה... לא לא לא! מה הוא עושה?! הקטנוע הדהוי התפרץ לכביש בהתעלמות מוחלטת מנתיב ההשתלבות ומהמכונית השועטת בצפירות פאניקה דרומה וזגזג אל השוליים עד לטרמפיאדה. "מישהו רוצה טרמפ לאילת?" שאל נדב, עיני העגל שלו נודדות קרועות מבעד למשקפיו ובוהות כמו לא יודעות באיזה כתם שמולו להתמקד כדי ליצור קשר עין. שתיקה מביכה קפאה בגרונותינו. מי יגיד לו שהוא אידיוט ושאסור לו לנהוג? לפני שמי מאיתנו ארגן את דבריו הוא המשיך כמה מטרים קדימה ושאל בתחנת ההסעה איפה שישבו עוד כמה צעירים. אלה החליפו איתו כמה מילים והוא המשיך לדרכו.
- "תגידו, אתם מכירים אותו?", שאלתי. 
- "מה, אותו? כן, בטח. גנוב על כל הראש."
- "הוא הציע גם לכם טרמפ?"
- "כן. אבל מה אני מצ'וגע לעלות איתו? ועוד בלי קסדה? אחי אני ראיתי אותו לפני איזה שעה לוקח אסיד עם עוד כמה חבר'ה. הוא דלוק עכשיו על כל הראש."
- "אתה לא רציני. למה לא אמרת לו משהו?"
- "אני? למה מה אני אגיד לו?"
גוש עמום של חרדה התמצק באמצע הגרון שלי. "הוא ילד גדול", ניסיתי לשכנע את לעצמי. "הוא יהיה בסדר..."
לבסוף עלינו אני ושני החברים, הרוחני והרוחני-באמת, על טרמפ עם גרושה מצרפת בגיל העמידה ובין הדיבורים על אילת ועל החיים ועל ילדים ועל נישואים וניאופים וגלידת פיסטוק, בעיקולים היורדים אל הערבה ראינו ניידת חונה בצד הדרך עם קטנוע מוטל לצידה על הסלעים מוקף גבבות של תחבושות לבנות מפרפרות ברוח.

בדרך החוצה
השיחה ברכב הייתה נעימה, נינוחה ומרתקת, טבולה ברמיזות מיניות משעשעות עם הרבה הומור עצמי מדויק.
במהלך השיחה שמתי לב שאחד החברים כינה את הפסטיבל בכינוי המוכר "גדרינג" (GATHERING) וזאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הכינוי שהכוונה שלו היא לדמות לכל האירוע אופי של כינוס של שבט כלשהו. האם יש כאן אירוניה? כי אמנם מצד אחד תרבות ה-"ניו-אייג'" היא תרבות גלובאלית ששואבת תכנים מכל רחבי הפלנטה אבל מצד שני החוויה מנסה לחקות את שיא הלוקאליות- השבט, הכינוס השבטי, מדורת השבט. האם זה לחיות פנטזיה או האם זו יצירה של מציאות חדשה? האם יש כאן תיקון של ההווה או בריחה ממנו?
השיחה התגלגלה הלאה וכולם התפעלו מתחושת החיבור והזרימה שהייתה, והייתה באמת. אבל מהי נקודת החיבור? האם החיבור צריך בכלל להגיע מהמקום האישי? למה לא מהמקום הגלובאלי, החברתי, האלוהי? מצד אחד עמדה בי התחושה שהתרבות הזו מתייחסת לנקודות חיבור רדודות יחסית אבל מצד שני זה באמת הרגיש נעים יותר מכל מסגרת אחרת. הנחמדות לא הייתה מוזרה, האדיבות הייתה מובנת מאליה והקשר הידידותי מהיר, קליל ולא ציני. אבל איפה הפער?
כי אם הרגיש לי כל כך "טוב", למה לא הרגיש לי "נכון"? אולי כי שחרור אין פירושו חופש, הבנתי לבסוף. ומתוך כך התברר שכל הפסטיבל הזה הוא בדיוק כך, רק פסטיבל, ושאין כאן כל רעיון חדש אלא רק תרבות נגד, הפוגה זמנית, גלולה רוחנית עשירה שאנשים בולעים בדיוק כמו שאר סמי השעשוע. אבל האם יש משהו אחר? 
דוהרים דרומה אל העיר, מבטי נשאב אל הרי אדום הבוערים מעבר לזגוגית ונפשי יצאה אל המדבר העתיק שלחש מעבר לחלון את דעיכתו המהורהרת אל תוך הלילה.




צומת הולץ

רמזור אדום. רעש גלי המכוניות מחריש אוזניים אבל בצורה בה הוא מציף את האוויר הוא הופך כמעט שקוף. נהמה של אוקיינוס. התבוננתי באלפי המכוניות החולפות על פניי, מנסה ליישב את המראה עם התחושה שאני עומד בצומת לגמרי לבד. שממה אורבנית.
בדרך מקיבוץ גלויות לכפר שלם נקלעתי לצומת הולץ, המעבר ההכרחי שעל נהר התנועה של האיילון, נהר הפוך בו הגשרים עוברים מתחתיו בהיררכיה ברורה של עליונים ותחתונים. חיפשתי סימני חיים סביבי ואז הבחנתי בו.
מתחת לגשר בקצה קשת הכביש האפורה, היכן ששיפוע גדת הנהר פגש את תקרת המלט, בתוך חריץ החושך שבין בטון ובטון ראיתי מזרון מרופט וחבילת אדם מצונפת עליו. יש פה מישהו. שוכן במערה על גדת נהר הקוביות, ישן ביום מאימת הלילה של ניפוץ בקבוקים וחריקות צמיגים, גר כאן אדם.
סדרי הפתיחה המורכבים של שסתומי הנתיבים פעמו כמו לב מהבהב בקצב בלתי נלאה של פח מבהיק והמשטור של הרמזורים יצרו בי תחושה של דחיפות, תכליתיות. "אל תעכב פה את כולם, יש כאן מכונה משומנת היטב. תמשיך ללכת. סע, סע." מבטי סב על כתפיי מרותק אל בצבוצי כף הרגל היחפה מתחת לשמיכה המטונפת בעוד נעליי שטפו אותי הלאה בזרם האדישות לכיוון כפר שלם.
רק הרבה אחרי שהתרחקתי שאלתי את עצמי למה לא ניגשתי אליו כדי לשאול לשלומו, לשמוע את סיפורו, להקשיב לחוויותיו. אולי הוא מתחבא בכוונה ולא רוצה שיציקו לו? וכמה אנשים חלפו סביבו היום וכמה ראו? רבבות? וכמה בשבוע, אולי מליונים? מקום המחבוא המושלם הוא צמוד לאוטוסטרדה. אם זה לא אבסורד אורבני אז מה כן.
עוד מעט ערב, נהר החלליות יידלק באורות יפים שיזהרו קדימה, מאחוריהם שובל מתפתל של אורות אדומים.

נ.ב: אני ממש לא הראשון לכתוב על הנושא הזה, וברור שגם לא אהיה האחרון. עצוב אם כן כמה שהנושא הזה נדוש. אבל איך שהוא עבורי, אישית, יש כאן הישג כי הפעם זה אמיתי, הפעם זה אצלי והפעם זה לא תיאור ספרותי עקר מהמאה התשע-עשרה. הפעם זה פועם בחיי ואני לא יכול להסתתר.

מסה על המקלחת האידאלית

נכנסתי למקלחת אצל רן באבן גבירול וכשפתחתי את המים צחקתי בקול רם. "תיזהר", אמר לי אוהד, "השפריצר שמה הוא כמו בולבול של כלב". אמת ויציב, כשפתחתי את המים צינור הגומי הלבנבן הגיח מתוך הנשל המתכתי שלו והחל להשפריץ מים לכל הכיוונים בלי חשבון ואני הבטתי בדוּש הכַּרוּת ששכב בצד והבנתי מה קרה כאן. עוד מקלחת משונה לאוסף, חשבתי, אבל אז תהיתי - כמה מקלחות "נורמליות" היו לי? נדמה שבכל מקלחת, בכל חדר אמבטיה, היה משהו משונה, משהו מקולקל, משהו משעשע, משהו מיוחד, משהו מצחיק או מציק או מדליק.
מהמקלחות המשותפות שבקצה המסדרון בקיבוץ המחנכים בעכו, עם הסיד על הצינורות, מחיצות הפלסטיק ותעלות הניקוז המגעילות דרך תא הבמבוק עם הדוד הצמוד ורצפת הקרשים והוילון הקרוע שמשאיר אותך חשוף מול הנוף של הגליל בכליל ועד להיכל השיש המואר והריחני שהיה צמוד לחדר השינה שישנתי בו בנוב היה בכל מקלחת סיפור אחר.
כמו המקלחת ההיא שבה לא סיפרו לי שהצבעים של הברזים הפוכים או כמו המקלחת ההיא שבכל פעם שמישהו היה נכנס לתא שליד היה הזרם אצלי נחלש בחצי ולכן הייתי מתקלח רק בשעות שכולם אכלו, כמו המקלחת שעלתה לי חמישה שקלים ונכנסתי אליה דרך קרוסלה, כמו המקלחת הפיצפונת שבה הוילון המגעיל היה נצמד אליי לגוף כל הזמן או כמו הפעם ההיא שלא התקלחתי כי משרד הבריאות הוציא אזהרה שהמים ביישוב לא ראויים לשתייה...
וכל מקלחת חשפה מוזרות אחרת, לפעמים לא מוסברת, של דיירי הבית. כמו המקלחת שבה היו כמעט עשרה בקבוקי שמפו אבל רק בקבוק אחד ריק של סבון, כמו המקלחת שהייתה בנויה מקירות דיקט עם חלונות ניילון שניקזה את המים לערוגה אבל בצד היו שני בקבוקים של הד-אנד-שולדרס, כמו המקלחת עם הפוסטר הענק של סרט בכיכובו של כריסטיאן סלייטר שבהה בי מתרחץ, כמו המקלחת עם השלט באנגלית שביקש לחסוך במים כי ישראל בבצורת, כמו המקלחת שהיו בה לא פחות משלוש ליפות או כמו המקלחת בבית הכי מאובזר שראיתי שלא היה בה וילון ומקום לתלות את הדוש.
"איפה אתה ישן/מתרחץ/אוכל בדרך כלל?" היא תמיד השאלה ותמיד אני חוכך בדעתי, משחזר מזיכרוני ומגיע למסקנה שאין שום בדרך כלל. אבל עכשיו אני תוהה - שמא יש בדרך כלל חמקמק וסמוי, בדרך כלל סימבולי ומוטיבי? מה הוא? אולי זה הבדרך כלל של ההתנגדות לבדרך כלל. שמונה חודשים וטרם פגשתי מקלחת שגרתית, "כמו שצריכית", ר-ג-י-ל-ה. אמנם כן פגשתי מקלחות שניסו ככל יכולתן להיות במוֹדָה, להיות מרווחות ושומרות על פרטיות, עם מים חמים וגם קרים בברז שאפשר לווסת בקלות והיצע סבונים-שמפואים מכובד אבל תמיד השתרבב אליהן איזה קסם של שטיק, איזה בדל אופי חמקמק כמעט בלתי נשלט בדמות מגבת חוף צעקנית או סבון משונה שמעולם לא ראיתי. אהח, איפה היא? איפה המקלחת האידילית שעולה בדמיוני כל עת שאני מזיע ומתאבק בדרכים ושאליה אני משתוקק לשוב? אני רואה אותה עכשיו, ניצבת מולי, היכלי השיש האומרים "מים, מים" וברזי כסף מעוררי כיסופים לעדינות של פושר בדיוק. אוי פושר בדיוק! איה היא אותה מקלחת? הנה גם את, מושג שלעולם איננו מושג.
ואני בינתיים משוטט נידח וגולה בארץ של מקלחות ממינים ומוזרויות שונים ומשונות כמו המקלחת עם הגדר הספירלית שהברז שלה הוא ידית של צינור חקלאי, כמו מקלחת הגשם, כמו הדוש מופעל בשרשרת בחוף הים שהתקלחתי בו בתחתונים, כמו המבנה היביל עם שתי המקלחות הצמודות ורצפת הלינוליאום הגלית שהיה מצויר עליה פרקט-אעלק, כמו המקלחת שהדלת שלה היא פלסטיק אקורדיון בלי מנעול, כמו המקלחת שלושה קירות דיקט צד רביעי פוסטר גזור של סלקום עם שלושת הדליים והמצקת, כמו המקלחת עם האריחים הכחולים, כמו המקלחת עם המראה הענקית שהפחידה בכל פעם שפתחתי את הוילון, כמו המקלחת שחלקתי עם שממית ועכביש שבדיוק אכל את ארוחת הצהרים. 
לא, אני לא מתלונן. להיפך אולי, אני משועשע מאוד מהמגוון הצבעוני של מקלחות בהן זכיתי להתארח אבל אני לא יכול שלא לתהות על מהות הפער הגדל בין דמותה של המקלחת האידאלית והחוויה האמיתית, פער שהולך וגדל עם כל מקלחת ומקלחת שאני עושה. בכל יום המקלחת האידיאלית הופכת להיות יותר אידאלית ופחות רלוונטית, בכל יום דמותה מתבהרת וככל שהיא מתבהרת היא מתרחקת.
אני יושב עכשיו מזיע את הצפיפות של תל אביב בפלורנטין ויודע שהמקלחת האידיאלית שלי כבר מעבר לאופק, רחוקה ממני מרחק 500 דולר ללילה בדן פנורמה ונראה שלעולם לא אגיע אליה. כנראה שאידאלים זה לא לנוודים, כנראה שאידאלים זה רק לעשירים.

נבי סאלח


תקציר:
משני צידי המתרס של הפגנה שבועית בכפר פלסטיני
אני פוגש בישראלים אנטי-ציוניים,
זקן ערבי רהוט ועדין, חייל חסר חשק,
סטודנטים אנרכיסטים מאירופה,
נוצרי קנדי במשימה להציל את המזרח התיכון
ודוגמנית חסרת בושה מראשון לציון


מסע אל האי הפוליטי
אלעד אסף אותי ממודיעין. איחרנו אז חיים והבנות כבר היו קצרי רוח ונסעו מיד כשהגענו לצומת. חלפנו על פני מודיעין עלית ונכנסנו לגדה המערבית. כבישים יפים יש פה, חשבתי. פנייה מוזרה שמאלה איפשהו ואני ואלעד התחלנו להילחץ. אין לנו מושג לאן נוסעים ואיך ואין לנו דרך לדעת איך לצאת אם נאבד את חיים. "בא'נה חיים הזה נוסע כמו משוגע", אמר אלעד. "לא... פשוט יש לך אוטו ילדה" זרקתי והמשכנו לגלגל שיחה גברית-משהו, הטונים הולכים ומעמיקים כדי להסתיר את הרטט הסמוי שבקולנו החושש. לעזאזל, זה נראה כאן ממש כמו בלבנון או משהו.
נכנסנו לכפר ערבי שבכניסה לו היה רשום "ZONE A" והגרון שלי מיד התכווץ. עכשיו אנחנו רשמית עוברים על החוק, ידעתי, אבל לא מהחוק הישראלי פחדתי. כבישים מתפתלים בין כרמי זיתים וטרסות, בתים ישנים ומוזנחים בתפזורת כפרית מקסימה. זקן מוליך חמור עייף בהצלפות מקל וילדים לבושים רע רצים ליד הכביש. חיים נסע במהירות של כביש מהיר ורק מהמאמץ להישאר צמודים אליו כמעט התנגשנו עם שני רכבים מהתנועה הנגדית. אלעד לא היה מרוצה.
פתאום נעצרנו בכביש יפה העולה מואדי מיוער ותלול. ערבי זקן בחולצה מכופתרת ירד בשביל וזרק לחיים הערה. חיים פרסס, נעצר לידינו ואני זכיתי לראות בפעם הראשונה את הנוסעות שאיתו. "הוא אומר שהצבא הקים שמה מחסום. אי אפשר להגיע לנבי סאלח מכאן. נצטרך לחזור ולהיכנס מהצד הישראלי". הזקן חלף לידינו עכשיו עם חיוך אוהד ונופף לשלום לכולנו. "אוהבים אותנו כאן", אמר אלעד בנימה חצי שואלת חצי מודאגת. אם אפשר היה להגיע דרך הצד הישראלי אז למה חיים העדיף להגיע מכאן?
שבנו בנסיעה משוגעת דרך סמטאות הכפרים בין הטרסות ואחרי כמה שיפשופי פגוש וצפירות חלפנו חזרה על פני שלט הכניסה לשטח A באנחת רווחה. לאחר עוד כמה דקות של נסיעה פנה חיים שמאלה אל המחסנים שמול חלמיש והחנה את האוטו. יצאנו מהמכוניות. "או! תראו. הם כבר כאן. הם מקדימים היום." אמר והצביע אל משאית לבנה משונה וכמה ג'יפים צה"ליים שחנו מצידו השני של המגרש הרחב. "בואו ניכנס ליער לפני שהם יראו אותנו".
לקחנו מצלמות, כאפיות וקצת מים ויצאנו אל היער שמעל למחסן במעלה הגבעה. עם חיים הגיעו ענבל, ליהי ונועה, כולן מנוסות, מפולפלות ומתודרכות היטב על המשימה, לבושות לקרב בנעליים גבוהות וחולצות הולמות. על החולצה של נועה היה רשום "זוכרים את הרוגי המשט", על החולצה של ליהי משהו בערבית. חצינו את הטרשים במורד הגבעה ומתחת לקו הראייה של אזור התעשייה חלמיש חצינו את האוכף אל בין הבתים של הכפר נבי סאלח.
הכפר נבי סאלח הוא עוד אחד מאותם מוקדים קבועים של "הפרות סדר", או כמו שהחיילים קוראים להם "הָפְסַ"דִים". במרכז המחלוקת כאן עומדת הגישה למעיין שבערוץ שבין הכפר להתנחלות חלמיש, מעיין אותו הפקיעו המתנחלים מידי תושבי הכפר והם מונעים מהם את הגישה אליו. בכל שישי יוצאת תהלוכה של פעילים מהכפר לכיוון המעיין במטרה להגיע אליו ובכל שישי מגיע הצבא כדי למנוע מהם, בריטואל שבועי קבוע שמוכר בכל רחבי הגדה, דוגמתו המובהקת היא ההפגנות נגד גדר ההפרדה בבילעין.
"אתן זוכרות איך הגענו פעם שעברה?" שאל חיים וליהי המשיכה להוביל אותנו. חוצים גדרות וחולפים בחצרות המשכנו במעלה הגבעה אל לב הכפר, מידי פעם נפגשים בברכת שלום חמה מאחד מיושבי הבתים. הכפר היה שקט מאוד, כמעט נטוש. העוני היה ניכר בכל, אבל לא הייתה הזנחה. קירות סדוקים, צבע דהוי ולבנים חשופות העידו על קשייהם של התושבים לגרד פרנסה כדי לטפל בבתים. דברים קטנים, חשבתי לעצמי, כמו זה שאין כמעט פחי זבל בכפר, כמו זה שאין עמודי תאורה. רואים שכל משפחה סוללת לעצמה את הכביש. הדברים הקטנים לא משקרים והם מספרים את הפרטים העגומים של כפר שתקוע על אי פוליטי, סביבו הים הסוער של כל מה שדפוק במזרח התיכון.



ענבי זעם
או נכבה או יום העצמאות
- "מה את חושבת על מה שארי שביט כתב השבוע (יום הנכבה)?" שאלתי את נועה. "ארי שביט?!? אויש הציוני הבזוי הזה. איכס."
- "אבל הוא נחשב שמאלני במפה..." ניסיתי.
- "מה פתאום שמאלני, זה ציוני ממש. מהסוג הכי גרוע שיש."
- "אוקיי בסדר אבל מה לגבי מה שהוא אומר?"
- "נו מה הוא אומר?"
- "לגבי יום הנכבה. הוא אומר שזה שהפלסטינים בחרו לציין את יום הנכבה דווקא בתאריך של יום העצמאות מראה מה האג'נדה שלהם. כי הרי הם יכלו לציין את התאריך ב... נגיד, יום הטבח בדיר-יאסין. אבל זה שזה ביום העצמאות מראה שמבחינתם עצם קיום המדינה היהודית זה האסון, לא הגירוש או הכיבוש. וזה גם גורם לזה שאף אחד לא יכול להיות גם ישראלי וגם לציין את הנכבה, כי זה או זה או זה. ציון הנכבה מכריח ציונים לזנוח את הפרויקט הציוני."
- "מצוין! בדיוק. הפרויקט הציוני הוא אסון וצריך להשמיד אותו. זה בדיוק הכוונה."
- "רגע, אבל אם את מרגישה ככה אז למה את חיה פה, בתל אביב?"
- "כדי לעזור לפרק אותו."
- "לא, רגע, אני לא מסכימה עם זה." התפרצה ענבל, מנסה מעט לשכך את עוצמת המסר של נועה מתוך הבנה ברורה של האנטגוניזם שהוא עלול לעורר בי. "הפרויקט הציוני הוא לא אסון. הוא נולד בחטא, והוא פשע אבל אני לא חושבת שכולו רע. אני חושבת שמה שהוא עושה זה רשע אבל אפשר לעשות שינוי."
- "מה פתאום. זה חייב להיגמר." ענתה נועה בנחרצות ואני הגברתי את צעדיי במעלה המדרון. אלעד ואני החלפנו מבטים משתוממים, לא מאמינים.

תדריך לקרב, תסריט לקרב
חיים צריך היה לתדרך אותנו, אז בעוד הבנות המשיכו אל העץ שבמרכז הכפר כדי לפגוש את כל הזרים חיים לקח אותנו אל נקודה שצופה אל שדה הקרב כדי להסביר לנו כמה דברים. "אוקיי, אז הם יבואו מכאן - שמה למטה איפה שהכביש יוצא משם ואנחנו נבוא משם למעלה איפה שהתחנת דלק. בדרך כלל די בהתחלה הם יתחילו עם הקניסטרים של הגז אבל אלה לא עפים רחוק, אולי חמישים מטר, מאה מטר גג, תלוי בשיפוע. אז תלוי בכיוון של הרוח זה יכול לעוף אלינו או שזה יעוף אליהם. אז אנחנו מגיעים משם ואז בדרך כלל הם עולים בכביש ואז אנחנו נעלה לשם והם יתפצלו..." חיים המשיך לתאר את השתלשלות המערכה כאילו זה תסריט ידוע מראש ואני חשבתי לעצמי בזלזול כלא-מאמין שהוא בטח עושה מעצמו נביא או משהו. מאוחר יותר התבדיתי.
"הבאתם פדים אלכוהוליים כמו שאמרתי?" שאל חיים, "מצוין. אנ'לא יודע למה אבל זה הכי עוזר. אם במקרה נפל לידכם קניסטר או שהרוח מעיפה את זה אליכם תתרחקו כמה שיותר מהר ושימו את הפדים ככה על הפנים. זה עוזר מאוד, אבל תהיו מוכנים לזה שזה לא נעים בכלל. יצא לכם פעם לשאוף גז מדמיע? לא הפסדתם. זה חרא. מקיאים וזה וזה נורא מלחיץ כי קשה לנשום. זה הקטע עם גז מדמיע, זה בעיקר מלחיץ. אז אל תילחצו, פשוט תרוצו משם ואל תדאגו - זה לא הורג.
"אני הולך להיות בעיקר מקדימה עם המצלמה אבל אתם, הממ... נראה לי הכי טוב שתהיו שמה מאחורה או על הגבעה. הבלגאן בדרך כלל לא מגיע עד לשם ושם תוכלו להיות מאחורה ולא יקרה לכם כלום. אם תרצו לקחת חלק או להתקרב יותר תוכלו לעשות את זה משמה."
"לא מלחיץ אותך הגז?" שאלתי. "בשביל זה הבאתי את זה", ענה חיים ושלף מסיכת אב"כ מתיק הצד שלו. "אהה, משהו אחרון. חשוב מאוד. אם מגיע הבואש - תברחו. זה באמת לא נעים."

אנטי נורמליזציה
נכנסנו לבית של אבו-חמזי כדי להעביר את הזמן עד שתתחיל ההפגנה. האירוח היה חם ונהדר, כולם הכירו אחד את השני כבר ממזמן ובין זיתים טעימים וחומוס ביתי התנהלה שיחה בעברית, אנגלית וערבית. אבו-חמזי עצמו דיבר עברית מצוינת. "לכאן", אמר לנו חיים לפני שנכנסנו, "אתם יכולים להגיע אם יש בלגאן. זה בית בטוח וכאן ישמרו עליכם אם צריך. תזכרו איך להגיע לכאן אם משהו משתבש ואבו-חמזי ישמור עליכם." תהיתי איך יוכל אבו-חמזי לשמור עלינו מהצבא, או שמא לא מהצבא הוא אמור לשמור עלינו?
אבו-חמזי בדיוק סיפר איך לפני חודש הבן שלו חטף מהבואש ואיך צריך היה לשרוף את הבגדים שלו ולתת לו חדר מחוץ לבית כי הריח היה יותר מידי כשפתאום נפתחה הדלת וכולם החלו לצאת החוצה. בחוץ נשמעו מגפונים צועקים סיסמאות שצלילם היה מוכר לי מהטלוויזיה - "בדם ואש נפדה את פלסטין" ועוד משפטים שלא הכרתי אבל בכל הניגונים המוכרים. קולה של ליהי החל לרטוט מהתרגשות במה שהזכיר לי את איך שחבריי ואני נשמענו בזמן קונדס שובבי בתיכון. "זה עושה לה את זה", חשבתי, וחשמל ההתרגשות שרטט בכל תפס גם אותי. פרץ אדרנלין בסגנון "יאללה מכות" או מלחמת חבורות בשכונה החל לדגדג בי. בחוץ התגודדו כמאה ומשהו איש, בעיקר צעירים וילדים. הילדים התרוצצו בהיקף עם הרוגטקות שלהם, או "וִוינְשוֹפִים", מקרינים מיומנות ומקצוענות, וביניהם גם ילד אחד מבוגר יותר עם שיער ג'ינג'י. כשהוא פנה לכיווני ראיתי שיש לו תסמונת דאון. כל זה בטח מאוד כיפי בשבילם, חשבתי, תחושת הרצינות, להט הקרב, הסיפוק הממכר של עשיית משהו בעל משמעות. איך יזכרו הילדים את ההפגנות האלה, מה הן עושות להם? 
דמיינתי את חיי כצעיר כאן בכפר, מתוסכל ומיואש כמיעוט משולל זכויות שנלחם על אורח חייו ואדמתו, לכוד בסבך של אינטרסים שמקיפים את כל הפלנטה ברשת הרמטית שנועלת אותי לחיים של אומללות. מחאה היא כל מה שיש לי... כל יום שישי אני עולה אל המקום שם קבורה התקווה ועושה את כל מה שאני יכול לעשות - קצת רעש אולי. לחברים הצדיקים שבאים לעודד אותי מהעולם היפה יש לזה שם מגניב באנגלית: "defiance".
הלהקה הזועמת באופן רוטיני החלה יורדת מהכפר אל הכביש ואנחנו מאחוריה. מקדימה הסתערו הילדים עם הרוגטקות שלהם מלווים בצלמים הרבים, ביניהם גם חיים. 
"איזו תמיכה אתם מקבלים מהרשות במאבק שלכם?" שאלתי את אבו-חמזי. "לא הרבה", הוא ענה, "לא הרבה בכלל. את המאבק אנחנו מנהלים בעצמנו, דרך הקואליציה של הכפרים".
- "למה הרשות לא עוזרת לכם?"
- "כי היא לא באמת רוצה את המאבק הזה. מבחינתם עצם העובדה שאנחנו משתפים פעולה עם ישראלים ועם הארגונים הישראליים במאבק זה בעיה."
- "בעיה?"
- "כן, בוודאי. הם אומרים שזה שאנחנו עובדים עם הישראלים זה רק מאפשר לסכסוך להימשך כי זה נותן לישראלים, איך אומרים, לכבס את המצפון? יענו הנה אנחנו בסדר. יענו אין פה מלחמה ויענו אנחנו לא רעים, הנה אנחנו בסדר אנחנו עוזרים להם. ברשות קוראים לזה "אנטי-נורמליזציה" והם לוחצים שנפסיק לעבוד עם הישראלים."
קולו הרגוע והעצוב הפנט אותי. העברית העמוקה והמסתלסלת שלו חדרה דרך עיניו הכחולות והרכות ישר אל תוך ליבי.
- "ואתה לא מסכים עם זה"
- "לא, מה פתאום. יום אחד הסכסוך הזה ייגמר ואז נצטרך לחיות פה אחד עם השני. כולנו בני אדם, אסור לשכוח את זה. הנה אנחנו נפגשים ואנחנו מדברים ואני ואתה עושים שלום, לא ככה? אם יבואו פה עוד אנשים כמוך ואם נדבר אולי יום אחד יהיה שלום. אולי..."

יאללה בלגאן

כשהגענו אל תחנת הדלק ההכנות למטה כבר היו בעיצומן - הילדים והצעירים ארגנו מערום מרשים של אבנים על הכביש וגררו פח גדול והשכיבו אותו במרכז הכביש. "בשביל מה זה?" שאלתי את אבו-חמזי והוא ענה "בשביל לעצור את הבואש". במרחק כבר נשמעו יריות של כדורי גומי וראיתי כמה עננות של גז מדמיע מיתמרות מעבר לגבעה. 
אלעד המשיך לדבר עם אבו חמזי על הסכסוך, מנסה להבין או לרדת לסוף מחשבתם של הפלסטינים. גם ממרחק של שלושים מטר יכולתי לשמוע את תסכולו. לידי הלכו לא מעט צעירים זרים, כמעט כולם אירופאים, עטופים בכאפיות ושערם חצי מגולח. בין לבין הבחנתי גם באיזו ישראלית, מישהי עם חולצה עליה רשום מלפנים "עזה חביבתי" ומאחור "ארגון נשים ל..." משהו. מסתבר שאחוז הזרים בהפגנות האלה נע בין עשרים לארבעים, לא מעט בכלל, ואני רציתי מאוד לפתוח בשיחה איתם, במיוחד עם ההיא הגבוהה עם העיניים ה... לפתע שמעתי צרחות וכמה עשרות אנשים הופיעו ממעבר לעיקול הכביש בריצת אמוק חזרה לכיווננו.
התחלתי לרוץ אחורה גם אני וצרחתי לאלעד לברוח. הבטתי אחורה בדיוק כשהופיעה המשאית הלבנה המשונה ההיא מהחניון. "זה הבואש! תברחו!", "!oh no! it's the skunk! they're bringing him here" ומתוך המתקן שמעל המשאית יצא סילון מים שהתיז ופגע באחד הצעירים. אלו שחלפו את המחסום המאולתר העזו להאט, להסתובב ולהטיל כמה אבנים לעברו של הבואש אבל הצבא התקין ברזל של מפלסת בקדמתו והוא פילח דרך המחסום כאילו היה עננת זבובים. הסילון השתולל לכל הכיוונים ויכולתי להריח את הצחנה מנשבת עם הרוח העולה במדרון. רציתי להקיא.
המחסום המאולתר. ברקע: היישוב חלמיש


הבואש בפעולה
WEST BANK STORY

ברחנו דרך רחוב בשולי הכפר אל עבר הגבעה המשקיפה על המחזה מדרום. ממזרח לנו יכולנו לראות את המעיין ומצפון לנו את צלע הגבעה של הכפר ועליו את הכביש לאורכו התנהל הקרב השבועי, בדיוק כמו שחיים תיאר. יכולתי לראות שם גם את חיים, עם מסיכת הגז וווסט הצלמים, צמוד למיידי האבנים. והנה, בדיוק כמו שחיים תידרך, החיילים עלו מהצד הזה של הגבעה אל הבית ההוא, ההפגנה התפזרה לכיוון ההוא ומיידי האבנים נערכו שמה. וכמו שחיים אמר הצבא ירה גז מדמיע גם לכיוון שלנו אבל הקניסטרים לא הצליחו לטפס עד אלינו וצנחו בואדי מתחת. אבל בשונה ממה שחיים אמר הבואש לא נעצר כדי לתת לחיילים להיכנס לכפר אלא המשיך פנימה בכל הכוח וריסס את תכולתו על קירות הבתים ואפילו דרך החלונות ולתוך הבתים, נעצר רק בצומת של תחנת הדלק ולמעשה מנתק את הכפר לשתיים, מונע מההפגנה להתארגן חזרה.
מעיין המריבה - מבט מהחרוב
"טוב, אתם באים אל החרוב?" שאל מישהו באנגלית וכולם ירדו לכיוון השני של הגבעה, זה הצופה אל המעיין, שם ניצב חרוב ענק בראש המדרון. התיישבנו בצל והבטנו רחוק אל העמק למטה שם ראינו משאית "ספארי" ממוגנת ושישה חיילים פרושים בשדה הקצור שלפני המעיין - מכוונים אלינו נשקים. "אנחנו מחוץ לטווח שלהם", אמר מישהו. ומישהי אחרת ציינה שיש להם התקנים של כדורי גומי על הנשק. אל החניון של המעיין נכנס בדיוק רכב פרטי עם לוחיות צהובות והחנה לצד הספארי. יצאה ממנו משפחה עם כמה שקיות וצידנית ועלתה אל המעיין. פיקניק.
לכל האנשים שהגיעו אל החרוב היה ברור שמכאן לא תהיה ירידה אל המעיין ישירות אל בין הכוונות של החיילים, אז כולם ישבו בנחת בצל ופיטפטו. אני תפסתי שיחה קלילה עם בחור קנדי בשם אארון זכארי, או בעברית - אהרון זכריה. "יו ג'ואיש?" שאלתי.
- "לא, אבל כולם פה שואלים אותי את זה..." הוא ענה באנגלית. הוא סטודנט באוניברסיטה בקנדה ונוצרי אדוק שהפסיק את הלימודים כדי להתנדב דרך ארגון עזרה הדדית נוצרי בבית לחם וגר שם כבר קרוב לשלושה חודשים אצל משפחה מקומית ונהנה מכל רגע. על זרועותיו ראיתי שני קעקועים גדולים מאוד וכשהסתכלתי מקרוב ראיתי שאחד מהם בעברית ואחד מהם בערבית. "מה רשום כאן?"
- "פה רשום שאלום", הוא ענה במבטאו האנגלי, "ופה רשום סאלאם. שלום ושלום."
- "למה עשית את הקעקועים האלה?"
- "כדי להזכיר לעצמי את מה שקורה כאן, ומה המטרה. זה מדהים, אתה יודע, זה גם מאוד עוזר להפיץ את הוורד על מה שקורה כאן. סְיֶי, כשאני בקנדה, אז כל כך הרבה אנשים שואלים אותי על זה ואז אני מסביר להם. זה מדהים, זה מפיג כל כך הרבה שנאה. נגיד, שואלים אותי למה רשום לי בערבית על היד ואני אומר להם שזה המילה שלום בערבית ומסביר להם ואז הם כאילו אומרים לי "ואוו, לא ידענו שהם לא כולם טרוריסטים ושונאים את המערב וכאלה". איטס אמייזינג. ופה בפלסטין אנשים רואים את זה והם יודעים שאני פה בשביל לעשות שלום, שאני פה כדי כאילו לא בשביל לעשות מֶס. טו דה קונטרארי."
השיחה המשיכה והעמיקה מהר מאוד יחסית לזמן בו שוחחנו. היה לנו "חיבור טוב", אפשר לומר. אבל לא יכולתי שלא להיות מבולבל מהסיפוק הרוחני והאידאולוגי העצום שאהרון שואב מהעיסוק בסכסוך הזה, סכסוך שאין לא שום צד או חלק בו. חשבתי להשוות אותו אולי לישראלי שמקעקע את ידיו בטמילית, נניח, ומקדיש את חייו לפתרון הסכסוך בין המורדים הטמילים לרוב הסינהלי בסרי-לנקה. מעט תלוש, הייתי אומר... אבל יש משהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני שמושך את עיני כל העולם ושובה אותם בלפיתה כמעט מיתית, שואב צעירים כמו אהרון לחיות אותו עד הסוף ברצינות כמעט כפייתית. למה?

אלימות מדודה
עלינו חזרה למעלה כדי לנסות לראות מה קורה בצד הכפר של הגבעה. למעלה מצאתי שני צעירים מאוד-מאוד ג'ינג'ים עטופים בכאפיות פלסטיניות. גם לבחורה הזו הייתה רקה מגולחת. מה הקטע? "וור אר יו פרום?" שאלתי. "סקוטלנד" ענה לי מבטא מהסרטים, "אוניברסיטת אדינבורו", מוסד אותו הכרתי לשמצה בשנאתו לישראל. מגיעים לכאן אנשים מכל רחבי המערב, ממש ענף חדש של תיירות: "תיירות מצפון"...
- "אנד יו?"
- "או, איים פרום היר" עניתי במבטא חלק במכוון, אבל בטון מעט מתנצל. 
- "או ואוו. גוד פור יו". הם ענו וסביבנו התפתחה שיחה ערה על ההפגנה ועל הסכסוך ומאיפה כל אחד מגיע ומה כל אחד עושה בשביל המאמץ הפלסטיני, כשברקע נשמעות יריות כדורי הגומי. כולם רגועים.
- "אתם יודעים", אמר אלעד, "אני מרחם על החיילים." מבטי כולם הופנו אליו. "גם הם קורבנות כאן."
- "איך הם קורבנות כאן?!"
- "הם סך הכל ילדים. הם צעירים, הם לא רוצים את כל הבלגאן הזה."
- "מסכנים?! אבל הם אלה עם הנשק, להם יש את כל הכוח. הם אלה שמשתמשים באלימות כדי..."
- "אני בטוח שהם לא רוצים לפגוע באף אחד. הם לכודים בסיטואציה הזאת בדיוק כמו הנערים מהכפר, אולי אפילו יותר, כי הם לא רוצים להיות פה בכלל. וחוצמזה, אתם יודעים שעכשיו יום שישי, נכון? אז הם היו אמורים לצאת הביתה לסוף שבוע ואם הם פה זה אומר שהם נשארים לשבת בבסיס."
הצלילים השונים שהופקו מהנוכחים רישרשו את שאט הנפש של הנוכחים מעצם המחשבה של אלעד. חיילים? קורבנות!? מה פתאום. "אתם יודעים שהצבא בישראל זה גיוס חובה, נכון?" שאלתי, ומבטם האטום ענה על שאלתי. "אתם יודעים שכנראה שיש כאן חיילים שההורים שלהם מתנגדים לנוכחות בשטחים ושיש כאן חיילים שכנראה מפגינים כשהם לא על מדים, נכון?" שוב, שתיקה נבוכה. התחלתי להסביר לכל הצעירים האירופים קצת על החיבור המשונה בין הצבא לחברה בישראל כשלפתע נשמעו צעקות "שבאב! שבאב!" ואני קלטתי בזוית העין שמאחורינו, על ראש הגבעה, הופיע חייל שעל קסדתו מצנפת. לפני שהבנתי מה קורה הוא התחיל לירות עלינו ואני זינקתי מהטרסה למטה במהירות שלא ידעתי שהייתה בי ורצתי בזיגזגים שפופים לכיוון הרחוב הצמוד, חש את פעימות ליבי מכות בצוואר עם תחושה של שריפה בריאות. רק כשהגעתי אל סלון של בית אליו רצו כולם כדי להתחבא הבנתי שקפצתי למטה בדיוק בזמן כי כדור שרק ממש מעל לראשי, מפספס אותי בדיוק בעשרה סנטימטרים. אם לא הייתי קופץ הוא היה פוגע לי בראש... אני מניח שהם היו כדורי גומי...
בסלון הבית שאליו נהרו כחצי מהקהל של ראש הגבעה הבנתי למה ההפגנות האלה מושכות זן מיוחד של תיירים - ואוו זה היה מחשמל, האדרנלין! באותו רגע הבנתי את תחושת הסיפוק- כאן משתתפים במאבק אמיתי! ויש אקשן, ואוו איזה אקשן. בדיוק במינון שבין המעניין והמרגש אבל לא מסוכן מידי, כי הרי הצבא הישראלי לא הורג, וישראל מדינת חוק, ואנחנו אזרחים מאירופה... לא חשבתי בכלל על מה היה קורה אילו הכדור היה פוגע לי בראש. רציתי עוד!

תיירי המצפון
לאחר כמה דקות של רגיעה יצאתי בזהירות מהבית חזרה אל ראש הגבעה. היו שם כמה פלסטינים והחייל שביצע את האיגוף הנועז והמזהיר אל עורף האויב לא נראה בסביבה. חברתי לאלעד שברח חזרה אל החרוב. "אני לא מאמין!" הוא אמר שוב ושוב. "הוא אשכרה ירה עלינו. הוא אשכרה ירה עלינו. ולא עשינו כלום! לא איימנו עליו ולא כלום! אני לא מאמין..." חזרנו יחד עם כולם אל תחנת הדלק, מריחים בדרך את צחנת הבואש שדבקה באספלט. כבר הגיעה השעה לסיום והקרב נדד חזרה אל גבעת הכביש. כן, מסתבר שיש גם שעת התחלה וגם שעת סיום להפגנה המתוזמרת הזו וכולם מכירים את השעות, במיוחד הצבא. ישבנו בתחנת הדלק עם מיץ מנגו מצוין מיובא מירדן וארטיקים של שטראוס ושמענו סיפורים מאלו שלחמו בחזית בין כדורי הגומי השורקים והקניסטרים של הגז המדמיע ואז הבנתי עד כמה שגרתית ההפגנה הזו. "הפעם הם נכנסו חזק עם הבואש", הייתה האבחנה המרכזית. "כן, אבל הם לא עלו לכפר הפעם." זרקה אישה ישראלית מבוגרת כבת שישים. "לא, אבל לא תאמיני. אחד החיילים הגיע עד הגבעה שמעל והתחיל לירות". ובעוד האנשים מחליפים חוויות וכוחות השתוממתי מכמה מדודה האלימות באירוע הזה, מכמה שליטה ואיפוק מפעילים הצדדים על האלימות שהם מפגינים כאן ואיך לטובת שני הצדדים ההפגנה האלימה הזו מתוסרטת וצפויה לחלוטין. בלי הפתעות מלחיצות. סקאלה מדודה ונשלטת של הסלמה.
זרקתי על זה הערה למישהו מהישראלים והוא אמר שזה בגלל הזרים, שבגלל הזרים צה"ל נזהר הרבה יותר באלימות שלו.
"מה?! הם לקחו אותו?!" הרבה קולות נדהמים החלו עולים לפתע בקהל של תחנת הדלק. שאלתי בריטית אחת והיא אמרה לי שהחיילים הגיעו ועצרו את אחד הגרמנים. "אני לא מאמינה. באסטרדס. זה ממש סתם, הוא אפילו לא היה בהפגנה."
- "למה את מתכוונת?"
- "הוא אפילו לא היה בהפגנה. פשוט ישבנו בחוץ בבית של מישהו שאנחנו מכירים. הם באו, ביקשו לראות דרכון והוא הביא להם ואז הם אמרו לו לקום. הוא אפילו לא דיבר אליהם לא יפה, הוא הבנאדם הכי עדין שאני מכירה. אז הם אמרו לו שהוא עצור והוא ביקש לדעת על מה ואז הם אמרו לו שהוא חצוף והם תפסו אותו חזק איזה ארבעה חיילים ביחד ולקחו אותו לג'יפ שלהם בכוח. אני לא מאמינה."
- "אל תדאגי", אמר לה אלעד, "לא יקרה לו כלום. את יכולה לסמוך עליהם שהם לא יפגעו בו".
- "זה ממש לא לעניין. סונס אוף ביצ'ס, הוא לא עשה להם כלום, הוא אפילו לא היה בהפגנה." האמנם? חשבתי לעצמי. הרי מצידם של החיילים ברור מאוד שהגרמני כן היה בהפגנה. אבל למה הם החליטו לעצור אותו? "זה קורה בדרך כלל שעוצרים זרים?" שאלתי. "לא", ענו לי. "זה לא קורה אף פעם." מעניין...
מה באמת היה עולה בגורל ההפגנות האלה ללא הנוכחות של הזרים, האם הן היו נמשכות? האם הן היו הופכות לקטלניות הרבה יותר? כמה "מוסרי" היה הצבא שלנו לולא המצלמות ותיירי המצפון הרבים? ומצד שני, האם להפגנות האלה היו את המוטיבציה או התקווה להמשיך ללא התמיכה המוראלית של עשרות צעירים אנרגטיים וצעירות יפות שמגיעים פעם אחר פעם?
נמשכתי לשיחה עם צעירה בריטית יפייפיה בשם ויויאן, לבושה בהקפדה באופנה הייחודית של האנרכיסטים - הצעיף דמוי הכאפיה, הנעליים המרופטות, הז'קט הגברי, הסקיני ג'ינס והתספורת המוזרה. כל כולה זעם עצור ושנאה יוקדת, אקטיביסטית מושבעת למהדרין. משהו בלהט שלה הקסים אותי לחלוטין... הייתי מאוהב. אבל כשהיא הבינה שאני ישראלי קשה היה לה להמשיך את השיחה. המבט שלה החל נודד הצידה וחוסר הנחת הלך ויצא משליטתה. עכשיו משום-מה החלו כולם לקום ולצעוד מתחנת הדלק מטה לכיוון המחסום שבכניסה לכפר והיא ניצלה את ההזדמנות כדי להחליף שיחה ועברה לדבר עם אחד הגרמנים.



כולם כבר התעייפו ורוח הקרב נרגעה מעט אז אני ואלעד עלינו על צלע גבעת הקרב בין הקניסטרים של הגז המדמיע ומאחורי מיידי האבנים והבטנו על תמונה כמו לקוחה מסרט מלחמה- צעירים רעולי פנים מיידים אבנים על רקע ענני גז מיתמרים כשמולם ג'יפים צבאיים וחיילים אדישים. כמה פעמים ראינו את המחזה הזה בטלוויזיה? חמקנו בזריזות אל בין הבתים, מידי פעם שומעים ירייה לכיווננו.

לא להיכנס בהם עד הסוף
חצינו שוב את האוכף המפריד בין הכפר לחורש שסביב לאזור התעשייה, מקפידים תמיד להישאר מתחת לקו הראייה של החפ"ק של הכוח הצה"לי שתצפת משם על הקרב. אם הם היו רואים אותנו היינו מסתבכים כהוגן.
לבסוף חזרנו אל האוטו שבצד השני של ה"גבול". הדלקנו את המזגן, שמנו גלגל"צ והבטנו מולנו אל עורפו של החפ"ק שחנה מצדו הנגדי של החניון. אלעד לבש חיוך משועשע. "בוא נלך נדבר איתם", הוא אמר והוריד את ההנד-ברקס.
חנינו כמה מטרים מאחורי ג'יפ הסופה של המג"ד. מסביב היו עוד כארבעה רכבים שונים של כוחות שונים כולל כמה ג'יפים של מג"ב, משאית ספארי ממוגנת, הבואש וכעשרים חיילים בדרגות שונות. בתא הנוסעים של ג'יפ המג"ד ישב חייל עייף ומשועמם צמוד לאוזנייה של המ"ק ולצידו שקית פתוחה של במבה.
"מה העניינים?" שאלתי אותו.
- "אהה, סבבה. מה המצב?"
- "יש אקשן?" שאלתי.
- "להה, שטויות. ההפס"דים של הסופ"ש, זה הכל. בקטנה."
- "מה תפקידך בכוח?"
- "אני? אני הקשר-מג"ד"
- "פשש התקמבנת..."
- "כן... ת"ש. זה סבבה." נעליים אדומות, ראיתי. אבל הוא לא צנף...
- "אתה נחלוואי במקור?"
- "כן..." הוא ענה בנונשלנט ואני הבחנתי שהקליק הראשוני נוצר וזכיתי לאמונו. "איזה גדוד?" הוספתי כדי לסגור את הפיצוח ומכאן ואילך השיחה התנהלה בפתיחות מלאה.
- "אז תגיד", חקרתי, "יש איזה מדיניות כאן של השימוש בכוח? איזה משהו מסודר, נגיד?" (כמו לא לירות בהפתעה לכיוון הראש של מפגינים לא מאיימים מטווח קצר).
- "לה... אין משהו. אנחנו פשוט מנסים לא להיכנס בהם עד הסוף" הוא ענה ואני תהיתי מי היה הראשון לנסח את המדיניות הזו ככה. "בהתחלה אנחנו מזהירים אותם שההפגנה לא חוקית ומבקשים מהם להתפזר ואז הם מתחילים לזרוק אבנים ואז אנחנו מקבלים אישור לירות כדורי גומי. ככה כל פעם."
- "ומה אתה חושב על ההפגנה, יש לך דעה?"
- "אני? צצצ...", הוא הניד את ראשו בעייפות, "לא יודע..." ניכר היה שהשאלה שלי מעיקה עליו. מבטי נדד לכיוון הבואש שחנה בצמוד והחלפתי נושא בזריזות.
- "וואי תגיד, מי הנהג של הבואש? הוא בטח מה-זה מבסוט".
- "וואי כן.. זה התפקיד הכי שווה כאן. כולם נלחמים בשבילו אבל רק לנגדים וכאלה נותנים בכלל לעשות את זה... חחח יש כאלה שאשכרה נשארים סופ"ש בשבילו." לא יאומן.
איחלנו לחייל "שבת שלום" ונסענו. התחנה הבאה - המעיין.

במעיין
יצאנו מהאוטו עם שקית האוכל ועלינו במדרגות מהחנייה שליד הספארי אל מעיין המריבה. חלצנו סנדלים וטבלנו רגליים, מביטים מולנו במעלה ההר איפה שעדיין רואים מפגינים יושבים מתחת לחרוב והצידה כחצי קילומטר מהיכן שהגיעו קולות הנקישה הרחוקים של הירי וצעקות המגפונים. באיזו קלות חצינו מצד אחד של הקרב לצד השני, איזו מין אשלייה משוגעת מאפשרת לאנשים להחליף בין זיהוי אויב וזיהוי אוהב בקלות כה בלתי נסבלת? עם אותו פרצוף ואותם בגדים, בצד אחד של המחסום היינו במחנה הפלסטיני ובצד השני היינו במחנה הישראלי. ולאף אחד לא היה ספק שאנחנו בצד שלו...
צידי המתרס
מולנו שכבה לה בכתם שמש על שפת הבריכה צעירה ישראלית משגעת בביקיני שחור ושיזוף מושלם, משקפי שמש של מעצבים על עיניה וראשה על ירכו של צעיר לבוש מכנס מפוספס וחולצת כפתורים של קסטרו, ראשו שמוט אחורנית בבהייה בשמיים דרך משקפי שמש יקרות ורגליו מתנענעות במים הקרירים. צ'יל אאוט.
- "מאיפה אתם?" שאלנו.
- "מראשון."
- "אתם מכירים מה שהולך כאן ליד?"
- "מה?"
- "ההפגנה... אתם לא שומעים את היריות?"
- "אהה..." ענה הצעיר ושמט שוב את ראשו אחורנית אל השמש, חברתו מנערת את גופה ומתרווחת על הבטון, שדיה מקפצים מעט ומנתקים לכולנו את חוט המחשבה באחת. למי אכפת מההפגנה עכשיו?
בדרך חזרה לכיוון מודיעין, במכונית הממוזגת, רשמתי לעצמי את כל השאלות שלא שאלתי את עצמי על מה שקורה כאן.


כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!


קריאה נוספת:














נצרת עילית - א'



תקציר:
תחושת זרות בנוף הערבי של הרי נצרת
ומצב רוח סגרירי 
כשאני מגיע לקיבוץ העירוני
בנצרת עילית


הצג את המסלול במפה גדולה יותר

של מי הארץ הזו בכלל?
כפר דבוריה
בעודי מגשש וטועה את דרכי בסבך הסמטאות של הכפר דבוריה החלו אופפים אותי תחושות של זרות וחרדה, כמו האפילה הזוחלת מקצה מזרח בהעריב היום. לא היית צריך להתעכב כל כך הרבה זמן על התבור, האשמתי את עצמי ואז לקחתי נשימה עמוקה וכיוונתי את מחשבותיי לניווט החוצה מהכפר. כלבים נובחים, מבטים חשדניים וילדים שבוחנים אם התייר הזה הוא טרף נוח להקנטות החישו את צעדיי אבל ערפלו את חושי הניווט שלי כך שרק לאחר כמה סמטאות ללא מוצא ודילוגי גדרות נתקלתי לבסוף בסימון שביל מטושטש, סימן יחיד של התרבות שלי, איתו מיהרתי אל היער שמעל הכפר.
אבל מרגע שיצאתי אל היער התפשטה הקלה ויכולתי לשחרר את מחשבותיי מהדריכות וממטלות הניווט אל השוטטות בין הכאן והעכשיו לנצח ולאתמול ולאני ולסביבי. ופתאום גם היה הרבה פחות חשוך והעצים קדו בנימוס לשלום. בטבע אני אף פעם לא אורח, אני תמיד מרגיש בבית.
אבל דרכי העפר של היער לא היו שוממות כלל ואני הבנתי שאני מהלך למעשה לצד דרך בין-עירונית. בדואי מבוגר ושני ילדיו המנוזלים חלפו על פניי בטנדר טויוטה חבוט ומיד אחריהם ערבי צעיר ומכופתר עם בת זוגו בסיטרואן ברלינגו של חברת תקשורת שעל גגו קשור סולם. גבר ערבי מבוגר ומכובד למראה כשהוא חצי שכוב תוך כדי נהיגה ברכב מנהלים מלוקק, קטנוע ועליו שני תיכוניסטים בלי קסדות, כנראה בדואים ע"פ מראם, ג'יפ לבן חדש ובו שלוש נשים עטויות רעלה שלא הראתה דבר מלבד פנים חמורות, זעופות או אדישות - בהתאמה. וכמו בכל רחוב בארץ, גם כאן עברה ההונדה סיוויק הכהה עם המוזיקה האלקטרונית הרועשת והנהג עם משקפי השמש הכהות האוחז בהגה מלמעלה ביד אחת בלבד תוך כדי פיצוח משהו בידו השנייה, מרפה רק כדי לצפור לי בהקנטה. אולי דווקא הערס הוא האתוס המזרח-תיכוני האמיתי? אני הולך בדרך עפר ביער ואני הדמות החריגה כאן, גיחכתי לעצמי, הולך הרגל היהודי.
בראש השביל נפתח היער קמעה ומולי התגלה הכפר עין מָאְהֵל, גבעה עטויה בתי חמולה ערביים עצומים מצטופפים סביב סביב כמו כיפה בוכארית עם מסגדים מזדקרים ממנה ובראשם כבר מנצנצים האורות הירוקים, כמו אנטנות התקשורת של מוצב צבאי, הר של אבן וחומה של בתים.
אני עוצר את עצמי. מה פשר הדימויים האלימים האלה? מה באדריכלות הכפר כה מאיים? אף פעם לא חשתי כך בגליל, גם מול ערים גדולות כמו סח'נין ודיר אל אסד... אולי משום שכפרי הגליל בנויים כולם בעמק והנה לפתע מולי כפר הבנוי על ההר כמו היישובים היהודיים. מצאתי עצמי עומד משתאה מול מראה הכפר שכמו עוצב בכוונת תחילה להפגין נוכחות, אחיזה איתנה וביטחון כובש ודורס כמו כף יד הלופתת את ההר משמיים ואז הבנתי מאיפה מוכר לי הנוף - מההתנחלויות. לנוף הישראלי יש ניב פוליטי מיוחד משל-עצמו... ומה יחוש הלך בודד ונידף כמותי מול האדריכלות האתנו-פוליטית של הארץ הזו אם לא חרדה, איום וזרות?
מבט צידי על הכפר עין מאהל - מתוך "זרעי קיץ"
שכונת "הר חומה" בפאתי ירושלים, כשמה כן היא
פניתי הצידה והמשכתי ללכת לכיוון נצרת עילית, משאיר את הכפר בזוית העין. על פניי המשיכו לחלוף רכבים בדואים וערביים מכל המינים והסוגים בעוד קריאות המואזין לערבית מהדהדות במקהלת קולות רבים בין הגבעות והיערים. רק בעוד שבועיים יטרח מישהו להגיד לי שהאזור הזה נקרא "מטרופולין נצרת" ולהפיג במעט "הכרה ממסדית" את ההלם של השאלה שזחלה אל מחשבותיי וניקרה שם מלוא חופניים ספק - של מי הארץ הזו בכלל?

רעב לנתינה
לנצרת-עלית עליתי דרך בית הקברות ופאתי אזור התעשייה ישר אל מתחם בתי הספר של "אורט" ממנו הגיעו בני נוער עם מבט כבוי ועגום שכזה, חלקם מבחינים בי ואז בוהים במעין מבט לא ממוקד, כמו חורץ מראש שאין דברים מעניינים שאינם בטלוויזיה או אולי קובעים מראש שמשום שהגעתי אל הנוף העירוני השגרתי כל כך שלהם, ודאי חייב אני להיות שגרתי בהתאם. בכל מושב בגליל כבר היו פונים אליי בשאלות, חשבתי, הילדים על אחת כמה וכמה, אבל כאן כבר עיר. פה לא מדברים עם זרים.
פנסי הרחוב כבר דלקו, העננים התקדרו ממעל והרוח המערבית החלה להתחזק. ריח החשמל שעלה באפי אותת לי שבחצי השעה הקרובה יחל הגשם אז החשתי את צעדיי. צלצלתי לעומר, חבר בקיבוץ העירוני "משעול" אצלו קבעתי להתארח וקיבלתי הכוונות לדירה בה הוא גר. טיפות הססניות כבר החלו מנקדות את האספלט כשעליתי לחדר המדרגות של מבנה השיכון העגמומי. "משפחת מיכאלשווילי", "משפחת דדון", דלת מגורדת ועירומה ואז דלת פתוחה בה עומד גבר צעיר, מעט קצר רוח.
התיישבתי על המיטה שעומר הציע לי בקדחתנות שכזו ולפתע הרגשתי עייף כל כך, עייף מלקבל כל הזמן. שיפסיק להציע לי את המיטה! התפתלתי מבפנים, לא מסוגל יותר לשאת שאחרים עושים עבורי כל כך הרבה ושאין לי מה לתת להם בתמורה. הרגשתי כל כך חסר תועלת ואנוכי ורציתי בכל מאודי לעשות משהו, כל דבר, שיוכל לתת אפילו באופן סמלי חזרה לאיש היקר הזה. המצב הזה של הקבלה התמידית כבר מתיש אותי, חשבתי, כמה חסרה לי ההזדמנות לתת! ישבתי עם פניי לחלון המורח את דמעותיו, טיפות גדולות של גשם שיא החורף שהתגברו בחוץ, והבנתי כמה חשוב שתהיה לאדם את ההזדמנות לתת מעצמו לאדם אחר ומתוך הרעב העמוק שלי הרגשתי כמה הנתינה היא כמו אוויר לנשימה, מזון לנשמה. שכונת רסקו העגומה הביטה בי חזרה מהחלון הרטוב וכמו אמרה לי "עכשיו אתה מבין למה דווקא אנשים שיש להם פחות נותנים מעצמם יותר, כי רק בנתינה אתה מרגיש שיש לך".
בחוץ הכה רעם והסופה החלה משתוללת. הגעתי בדיוק בזמן.

משעול
"SHARE" - סוציאליזם עירוני בשכונת רסקו
רציתי מאוד לשוחח עם עומר ושותפתו לדירה על הקיבוץ אבל הטירוף הקדחתני היה בעיצומו, התנצלויות רבות התעופפו באוויר ומהר מאוד מצאתי את עצמי לבד בדירה. כמה ימים לאחר מכן הסביר לי עומר שגם הוא וגם שאר בני הקיבוץ נרתעים באופן תת-הכרתי מדיבור על המסגרת המיוחדת שבה הם חיים ומהסברים מלומדים על השקפת עולמם. "אני לא אוהב את כל הדיבור גבוהה-גבוהה הזה כל הזמן", הוא אמר, "זה מפריע. אנחנו פה לא בשביל לדבר על כל מיני אידאלים נשגבים אלא כדי לחיות אותם ואיכשהוא, כשמבקשים ממני להסביר עליהם זה פוגע בזה וזה מרחיק אותי. צצ, זה לא שאנחנו לא מדברים על ערכים בינינו. להיפך, הקבוצות והקיבוץ בדיון ערכי תמידי ולמידה מתמדת כחלק מאורח החיים שלנו, כן, אבל אני לא אוהב לחשוב שמה שאנחנו עושים הוא מיוחד או אקזוטי או משהו. לא יודע, זה כאילו מרגיש לי רברבני כזה לדבר על זה ואנחנו מאוד לא כאלה." צנועים יתר על המידה, ממה שאני נחשפתי אליו.
קיבוץ משעול הוא הקיבוץ העירוני הגדול בארץ ובו כ-80 חברים ולהם כ-40 (!) ילדים המתגוררים כולם בשכירות בנצרת עילית ומפעילים בעיר קשת רחבה של פעילויות חינוך ושינוי חברתי ממועדוניות אחר-צהרים, דרך תנועות נוער וכיתות ייעודיות בבתי הספר. חברי הקיבוץ הם רובם אנשי חינוך ועבודה סוציאלית שפעילים כל אחד במספר מסגרות במקביל מתנועת "המחנות העולים", דרך חינוך פורמאלי בבתי-הספר באזור ועד להדרכות סמינרים לצבא, למשטרה ולארגונים.
אבל קיבוץ משעול, בשונה מהקיבוצים הקלאסיים, איננו רק עירוני אלא גם "שיזורי", ע"פ מודל המיוחס לאליהו רגב (צצה) ובדומה לקיבוץ "פלך" ומורכב מ-8 קבוצות נפרדות ובו הן ההתנהלות הכלכלית והן ההתנהלות החברתית מתווכת באמצעות הקבוצות הללו. לכל קבוצה תקציב נפרד, חיים חברתיים פרטיים ומעין "תקנון" משל עצמם והן חולקות זו עם זו את המסגרת המנהלית-חברתית-רעיונית הרחבה יותר.
הבטתי אל הקיר שלצד המיטה ושם ראיתי תמונה דהויה של שלוש נשים מלקטות שיבולים כשהיא תלויה הפוכה, במעין סמליות סוציאליסטית מרומזת שכמו מנסה לנחם "מעכשיו לא תצטרכו להתכופף. הפכנו את התמונה שלכם."
עכשיו הן מלקטות מהשמיים.



ז'אן פרנסואה מילה "הלקטניות" (אבל הפוך)

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: סיפורים מהקיבוץ העירוני ומהיכל המשפט הנצרתי

קריאה נוספת: