ממעלה צביה לאמירים


תקציר:
אחרי הקדמה סוּפית על הליכה עם אלוהים
אני נפגש עם יוגים מהמרכז בקומונה גלילית
לומד חכמה מעננים בחורבות כפר ערבי
ולומד מטיול שנתי חסידי על מיהו תלמיד טוב
ועל שוביניזם רבני

ויה קון דאוס
עוד בסח'נין שאלתי את אבו-פלסטין: איך אני יכול לדעת שאני הולך בדרך של אלוהים? בתחילה הוא חייך ולא ענה, כמו אומד את ערכי ודורש האם אני ראוי לתשובתו, ורק אחרי שעברנו נושא הוא טרח לשוב על עקבותיו ולענות לי על שאלתי.
"אתה צריך ללמוד מכל דבר, ואז אתה תלמד מאלוהים. אם אתה רואה עץ, תלמד מהעץ. ואם אתה רואה חמור, תלמד מהחמור." עצה מצוינת, חשבתי לעצמי, אבל אני זקוק להכוונה מעט יותר קונקרטית.
- "שייח', אם אני בצומת של דרכים - ימינה ושמאלה - ואני לא יודע לאן ללכת אז איך אני אמור לדעת שאני בוחר בדרך הנכונה, בדרך של אלוהים?"
- "אלוהים יראה לך את הדרך"
- "אבל איך אני יודע שזה האור האמיתי שאני רואה, שאני לא מתבלבל עם דברים אחרים?"
- "אם אתה רוצה לראות את האור אתה לא יכול לחיות איך שאתה רוצה. אתה צריך לחיות כמו שאלוהים התכוון, אתה צריך לחיות כמו שמשה ומוחמד אמרו לנו. אם תאכל את מה שאלוהים אומר לך לאכול ותדבר כמו שאלוהים אומר לך לדבר ותחשוב על אלוהים ועל מה שהוא אומר ותעשה את מה שהוא אומר לך לעשות אז אתה תראה את מה שאלוהים רוצה שתראה...
אתה צריך לאכול את מה שאלוהים מביא לך לאכול, לישון איפה שאלוהים נותן לך לישון, לשתות את מה שאלוהים נותן לך לשתות. אם אלוהים מביא לך גשם אז תלך בגשם ואם בשמש אז תלך בשמש. 
אז אתה תהיה עם אלוהים"


קארמה-יוגה
יצאתי בבוקר של יום בהיר ממעלה צביה והלכתי דרך הכפר הבדואי סלאמה והכפר המעורב מע'ר, מרחק של יום הליכה אחד, עד לקיבוץ הקטן ביותר בארץ שאמנם מוכר כקיבוץ אך הוא למעשה קומונה. בענבר גרות כחמש משפחות ועוד מספר דומה של רווקים שמתפרנסים בעיקר ממתן מתקנים ושירותים לסדנאות שמתארחות במקום. לדאבוני גיליתי שבינם ובין הסדנאות אין כל קשר.
נוף מהכפר המעורב מע'ר: רב תרבותיות בדו-קיום עדין
ברחבה המרכזית של הקיבוץ פגשתי שלוש נשים שישבו וחיכו מחוץ לשיעור שבכיתה הסמוכה. "למה אתן לא בשיעור?" שאלתי אחת מהן, "אנחנו לא נכנסות לשיעורים" היא ענתה, "אנחנו אחראיות על המסביב".
- "אה, אז אתן מארגנות את הסדנא?"
- "לא בדיוק, אנחנו רק מארגנות אוכל וכאלה"
- "אז אתן עובדות בחברה של הסדנא?" שאלתי בפליאה, שכן הן נראו בגיל ובמעמד שאינו שכיח בקרב עובדי קייטרינג.
- "לא, אנחנו בקארמה-יוגה" השאלה הבאה כבר פצחה שטף ארוך של שאלות ותשובות במהלכן גיליתי עולם שלם של תרבות יוגה בארץ. מסתבר שהגעתי בעיצומה של סדנת יוגה מתקדמת למורי יוגה מזרם "שיוונָנְדה", זרם שהוקם על ידי ההודי שוואמי שיוונָנְדה ופותח והובא לארץ על ידי שוֹנוֹמִי וִישְנוּ דֵוונָנְדה. ומה פשר העבודה ב"קארמה-יוגה"? מסתבר שכחלק מהתהליך הרוחני עוסקים המודטים (כלומר העוסקים במדיטציה) בתרומה לזולת, בעשייה לשם נתינה, ללא ציפייה לתמורה לשם ביטול עצמי וחיזוק העוצמה הרוחנית שלהם. להשגתם, אם אדם אינו נקי מוסרית מהאגו ואם אינו מיומן במחשבות לא-אנוכיות הוא לא יוכל לנקות את תודעתו מספיק כדי להגיע לרמה מדיטטיבית גבוהה. חשבתי לעצמי שזו גישה די אגו-צנטרית לראות את המשמעות של תרומה לזולת...
אנשי הסדנא היו סגורים מאוד תחת הלו"ז הצפוף שלהם ואנשי הקומונה היו בשלהם אז פרסתי את המזרון ופרשתי לשינה. בבוקר המחרת יצאתי לכיוון אמירים כשאני לא יודע היכן אשן. איך אמר אבו-פלסטין? תישן איפה שאלוהים ייתן לך לישון.


מה זה בעצם יוגה? הסבר קצר מאת המרכז ליוגה שיווננדה


יומרות של מטאורולוגים
עליתי לכיוון פרוד דרך מרעה הבקר הרחב המדשן בכבדות את הריסות הכפר הערבי הגדול פַארִידְיַה ששכן במקום ונחרב עד היסוד. רק בעין ארכיאולוגית אפשר לזהות את הרחובות, את הטרסות ואת בורות המים במקומות שלא נטעו עליהם יערות קק"ל. נשארו רק אבן פה, אבן שם ושרידים של עצי בוסתן איפה שהיו פעם חצרות בתים. אני נתקף כעס צדקני על ההרס והאלימות שפשעו נגד המקום הזה, כעס שנרפה מיד כשאני מביט על הגבעה הסמוכה - תל באר שבע הגלילית, כפר יהודי מתקופת בית שני שנחרב לחלוטין על ידי הרומאים. כנראה שככה זה במלחמות ושזהו מחיר ההפסד בהן.
תשוש מהעלייה, עצרתי בצל עץ זית גדול שסביבו נוצרה משום מה עין בסערת החרא של עדרי הפרות שסובבות את הגבעה כמו ציקלון מחרבן ענקי. הבהמות הביטו בי בהשתאות. התעלמתי, נשכבתי והבטתי למעלה.
הייתי מתוסכל מאוד- הרגשתי שאני אבוד לחלוטין בתוך המבוך הרוחני העצום שאליו התגלגלתי, שאין שום דבר שמראה לי את הדרך. וזו גם הייתה הפעם הראשונה שלא היה לי מקום לישון בו וחששתי שמזלי אזל ושה"שכינה" עזבה אותי. גם דבריו של אבו פלסטין דיכאו אותי מעט, האם אין לי תקווה להבין את המציאות מבלי להיות דתי? המחשבות התגלגלו והתערבלו והתמסמסו עד שלבסוף נרדמתי.
פקחתי עיניי לתוך בריכות התכול שנקוו בין הענפים הערומים של הזית, צונח אל-על כמו ענן ברָכּוּת אפופה ונוחת בהווה בעדינות כמו עלה הנופל ונוגע בפני המים, אדוות נוכחות מצטמררות בגבי. במבטי הפעור כמו כף יד פתוחה ראיתי איך העננים חולפים בין הענפים, מתערבלים נפרמים ומתכדררים בתנועה פרועה ונעימה, איטית ותכליתית, שבויה וחסרת מעצורים. קראה אליי מחשבה- הבט איך מיטב המדענים מנסים לחזות את מזג האוויר ולמרות שהם מתיימרים לדעת את כל החוקים וההגדרות שמרכיבים את המערכת המופלאה הזו הם נכשלים פעם אחר פעם. הבט וראה- אינך מסוגל לחזות אפילו תנועת ענן שגלוי לפניך כמו ספר ילדים. התעוררתי.
כמה יהירה נראית מכאן כל יומרה רוחנית לדעת את העתיד, את "סנכרון הזמן", את העולמות הנסתרים! והדעת נותנת שכל אלה בוודאי מורכבים לא פחות מהעולם המצומצם של המטאורולוגיה... כל דברי העולם הם דברי נבואה וכל דברי האדם הם דברי גורלו, אין דרך לצמצם או לכווץ את זה- כל פרפר יכול לגרום לסופה, המערכת הרמונית וכל פרט שולי וזעיר בה נחוץ להבנת המכלול. ובמציאות אדירה ומורכבת כזאת ברור להפליא למה אנשים לא מפסיקים להכריז בלי בושה שיש בידיהם "קיצורי דרך". התיישבתי.
ומה כל זה אומר על התקווה למצוא מורה רוחני הגון? נזכרתי באבו-פלסטין וחשבתי- הנה הוא צדק, את כל זה למדתי מענן.


מיהו תלמיד אמיתי
ירדתי מהגבעה עצוב ומבולבל דרך שרידי הכפר הערבי לכיוון עוד אחד מקברי השייח' שנכבשו על ידי "הוועד להצלת קברי צדיקים". כאן מדובר בקברם של ר' נחמיה העמסוני ור' ישמעל בעל הברייתות. הסתערו עליי 3 ילדים חרדיים פרועים.
- "אתה עושה את שביל ישראל?"
- "לא."
- "אתה הולך לחרמון לעשות סקי?" שאל אחד, שני חשב ששמע משהו ושאל "באת מהחרמון?!" לא הבנתי מה פשר המהומה עד שהם ביקשו לנסות את מקלות ההליכה שלי, אותם הם חשבו למקלות סקי. המורה שלהם הצטרף למהומה.
עם פחות מחמישה-עשר תלמידים הגיעו לא פחות משלושה ר"מים (רב-מורה) בשני וואנים. טיול בית ספר.
- "אתם יודעים מי היה ר' נחמיה העמסוני ילדים?" שאל אחד המורים.
- "כן הרב, זה המורה של רבי עקיבא!"
- "נכון מאוד! ר' נחמיה היה המורה של ר' עקיבא והוא דרש שכל מקום בתורה שכתוב בו 'את' פירושו א' עד ת' - שזה הכל! 'את השמיים ואת הארץ' פירושו..."
- "כל מה שבשמיים וכל מה שבארץ!"
- "נכון מאוד אלישיב. וככה הוא דרש במשך שנים את כל התורה עד שהוא הגיע לפסוק 'את השם אלוקיך תירא' ואז הוא הבין שהוא טעה ופרש. הפסיק לדרוש! אתם מבינים למה?"
- "לא."
- "כי זה חילול השם. מה זה 'כל' השם אלוקיך? יש חלק של השם שלא צריך לירא ממנו? אז הוא זרק הכל לפח. תבינו ילדים איזו גדולה של חקירה הוא היה מוכן לזרוק את כל לפח בגלל פסוק אחד. ואז בא תלמידו רבי עקיבא ומה הוא אמר? הוא דרש 'את השם אלוקיך'- ה'את' זה כולל תלמידי חכמים! אמרו חכמים, מה פתאום התלמיד דורש את מה שרבו לא הצליח לדרוש? אמרו- רק בזכות הידענות והחקרנות של ר' נחמיה יכול היה ר' עקיבא להגיד את מה שאמר, ש'את' השם זה כולל את תלמידי החכמים. רק אחרי ר' נחמיה זה היה נכון! אתם מבינים ילדים, זו צניעות של תלמיד אמיתי, שאם הוא רואה שהוא טועה הוא מוכן לזרוק את הכל לפח".






גזענות רוחנית
לאחר מכן ניהלתי שיחה ארוכה עם אחד המורים.
- "למה באים לקברי צדיקים?" שאלתי.
- "המקום הזה הוא לא סתם, הוא זוהה במכתב של הרשב"י לחבר שלו שבו הוא מזהה את קברי הצדיקים בגליל. צדיקים, יש להם חיבור שאנחנו לא מבינים עם השכינה ועם הקב"ה, וגם כשהם מתים החיבור הזה לא נפסק, חלק ממנו אחוז בגוף שלהם. זה אומר שיש פה "חתיכת שכינה" גדולה יותר ואנחנו יכולים להיות קרובים יותר לקב"ה דרכם".
כשדיברתי עם המורה על סדנת היוגה שפגשתי בענבר הוא אמר שאסור ללמוד תורה מהגויים. חכמה כן, תורה לא. סיפרתי לו על עקרון ה"קארמה-יוגה" ועל כמה הוא דומה בעצם למצוות ביהדות ואז הוא אמר:
"הגויים הם לא כמונו. ליהודים יש חלק בנשמה שלהם אין, את החלק שיכול להתחבר לבורא עולם. לכן הם בעצם לא מסוגלים לפעילות רוחנית שהיא לחלוטין למען השם, אלא הפסגה הרוחנית שלהם תישאר תמיד למען עצמם. בשביל מי הם רוצים להגיע לביטול? בשביל מי הם עושים מדיטציה? רק יהודי יכול להגיע למקום של חיבור עם בורא עולם".
הצטערתי מאוד לשמוע את זה. למה כל חכמה רבנית צריכה להיעלם בתוך שוביניזם גזעני?


המשכתי בדרכי לאמירים מעודד מאוד מהשיחה הנפלאה עם תלמידי ומורי בית הספר הברסלבי של ביתר-עילית. כל כך הרבה שאלות שהציקו לי קיבלו מענה ונוכחותי כל כך עודדה את האנשים שפגשתי שהרגשתי שלמרות הכל אני מגיע בזמן הנכון אל המקום הנכון ולכן, אולי, אני בדרך הנכונה. 




אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!




בחלק הבא: עם מכשפים ומכשפות

3 תגובות:

  1. ציקלון מחרבן ענקי :) מצויין!

    השבמחק
  2. ככל שאני שב והופך בהבדלים שבין הודו לישראל, אני משתכנע שמה שהגדרתי אותו כהבדל התהומי בין שתי המדינות הוא אכן כזה. בארץ רווחת מאד השאלה "האם אתה מאמין באלוהים?" התשובה "כן" או "לא" ערבה או לא ערבה לאוזניו של השואל בהתאם לעמדותיו. בהודו, השאלה הזו לא קיימת. נקודת המוצא הבסיסית היא שכולם מאמינים, כל אדם בדרכו ובאלוהיו. לכן השאלה הרווחת היא: "Which god do you believe in?" השוטטות בין מקדשים הינדיים, מסגדים מוסלמים, מנזרים בודהיסטיים, היכלות ג'יין וצריחי כנסיות דחקה בי לברר עם עצמי Which god do I believe in?. לאחר לבטים ממושכים בחרתי ב'אלוהי אי הידיעה'. אין כוונתי בפולחן לחוסר ידע (אגב, לדידי, בורות אינה חוסר ידיעה, אלא ידיעה שגויה), אלא בהכרה התמידית במגבלותיי האנושיות והכרתי בידע הנשגב, הנסתר ממני. התרגול הזה של אי הידיעה מתוך ההכרה בקיומו של הידע הגנוז הם סוג של פולחן קבוע עבורי, שמלמדני צניעות וממלאני ערגה.

    השבמחק
  3. אמן!
    לדעתי לא סתם הדיבר הראשון הוא "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוציאך מארץ מצרים". מטרת הדיבר הראשון היא להצהיר על מהותו של האלוהים - גם כישות אישית (הפנייה לקורא בלשון יחיד ולא בלשון רבים) וגם כישות משחררת. ואין דבר המשחרר יותר מהידיעה של אי-הידיעה!

    השבמחק