קרית שמונה וחוויות נוספות


תקציר:
אני נוחת במאהל המחאה האחרון, תוהה לאן היא הלכה
ושומע דיונים מעניינים.
אחר כך אני פוגש זוג נשוי לסבי ומתאהב,
יוצא לטיול של לקטים שלא צדים
ומתחכך עם החוק על חודו של סכין



בדרך לקרית-שמונה. כאילו גזרו את שדרות והדביקו בעמק בשוויץ 
סוף יום בפסטיבל המחאה
אחרי האפיזודה הקיצונית עם בימאית הטלוויזיה חזרתי לקרית שמונה מותש. למזלי הטוב נחתתי במאהל המחאה דקותיים לפני שהתחיל המבול ומצאתי ספה ושמיכה ליד תנור. כשהתעוררתי למחרת הבטתי סביבי: צמוד לשכונת השיכונים הצפונית של העיר, מול הקניון ובקצה של כרם זיתים יושב מתחם בו נפרסו כשמונה אוהלי טיול ושלושה "אוהלי 11" מאולתרים מגבבות ניילון וחלקי אוהלים שמגודר בכרזות ענק ששרדו מהקיץ. מצד אחד מוטיב הניילון, העליבות הכללית והריקנות במתחם משווים למאהל חזות של קראוון צועני נטוש בפַאבֶלְלָה ברִיוֹ אבל מצד שני ריבוי הכרזות הפוליטיות, אומנות המחאה והמתקנים האקולוגיים משווים למקום חזות של סוף יום בפסטיבל אקטיביזם ניו-אייג'י. 
בין האוהלים אני הולך על משטחי עץ שבורים שהוצבו כדי לתת מענה לבוץ המעמיק והולך, אבל אלה כבר התכסו בבוץ בעצמם ועכשיו הם כמו נמסים לאיטם חזרה לאדמה הסמיכה. מתחיל שוב לרדת גשם ועכשיו הכל מטפטף... אין ספק שאנשים שבוחרים לגור כאן לא עושים את זה מתוך פינוק.
מאהל המחאה שבקרית שמונה הוא מאהל המחאה האידיאולוגי האחרון שנותר מתנועת המחאה הגדולה של הקיץ שכן שאר המאהלים כיום מאכלסים מחוסרי דיור בלבד. דיירים קבועים יש כאן שניים: ירון וגבי, אבל סביבם באים והולכים כמה עשרות אנשים, יש כאלה שישנים לילה או שניים ואז נעלמים ויש כאלה שמגיעים לדיון, שיחה או פגישה ואז חוזרים לביתם.
"כמו שאתה רואה אנחנו לא חיים פה כי אנחנו מפונקים", אמר לי גבי, "אנחנו חיים פה כי זו אמירה, כי בחיים כאלה אנחנו יכולים להיות חופשיים מכל האילוצים וחופשיים להמשיך את המחאה ולעסוק בפעילות חברתית. כשאתה חי ככה אתה יכול להיות מנותק מכל השיטה שאנחנו רוצים לשנות".

מה באמת קרה בקיץ האחרון?
בינתיים הייתי חייב להתקלח, אבל איך מתקלחים במאהל? אחרי הסבר קצר מגבי ניגשתי למלאכה: חיממתי סיר גדול על הגז וגררתי אותו אל תא המקלחת שניצב בפאתי השדה ומול השכונה, שלושה מקירותיו דיקט סנדוויץ' דק והצד השלישי ניילון מרופט שמשודך בסיכות לדיקט. לצד סיר המים החמים הצבתי דלי מלא במי ברז מצינור ההשקייה שהגיע מהשכנים, ערבבתי את המים החמים והקרים ביחד אל דלי שלישי באמצעות כוס עד שהמים הגיעו לטמפרטורה נוחה ואז, ערום קפוא ורועד, שפכתי את הכוס על הגוף. "הוט באקט" - ממש כמו בהודו. ובמקלחת, כמו במקלחת, המחשבות מתחילות לרוץ...
מה באמת קרה בקיץ האחרון? האם הייתה זו התפרצות רגש של מעמד הביניים או התעוררותו בכעס על מערכת פוליטית שהזניחה אותו משך יותר מעשור? האם מה שחווינו היה הלידה של תנועה חברתית וכוח פוליטי חדש או התבטאות של כוחות ומגמות שפעלו בשקט כבר שנים? האם כל העניין הוא אמוציה ילדותית שיצאה מפרופורציה ודינה להישכח או שמא חזינו בשינוי עומק גדול שהציץ בפתאומיות מעל לפני השטח ומשנה בהחבא את פני המדינה? אני מניח שכנראה עבור תנועה שכללה בשיאה כחצי מיליון ישראלים כל התשובות נכונות ביחד, רק תלוי את מי שואלים ותלוי לאיזה גל בצונאמי הפוליטי הזה מתכוונים. נכון לעכשיו אנשים לא יודעים עדיין איך לעכל ולהבין את מה שראינו, למעט פרשני הספסל הקבועים שמקריאים מתוך הנוסחאות הקבועות שלהם. אבל יש כמה אמיתות שברורות לכולם: שיקר לחיות כאן וזה לא יכול להימשך, שהגיע הזמן שהשיח הציבורי יהיה יותר חברתי-כלכלי ושיש סולידריות בסיסית שיכולה לאחד את כל השבטים יחד. גם פתאום נהייה מאוד "אִין" להיות פוליטי-אקטיביסט.
חזרתי אל אוהל המטה איפה שגבי שקד על המחשב לבדו באור נר הניאון בעדכון דפי מחאה בפייסבוק, בתיאום צוותי עבודה דרך המייל ובשיתוף חדשות אלטרנטיביות דרך הרשת. בחוץ הדממה טיפטפה מתחת לעננים שהתקדרו בשנית.
אז האם המחאה נכשלה או הצליחה? נכון לעכשיו נראה שהיא נכשלה במטרותיה המוצהרות וחייהם של מאות האלפים שיצאו לרחובות לא ישתפרו בהרבה. מאהלי המחאה התפרקו, ראשי המחאה ירדו מהכותרות ומחוסרי הדיור נשארו ברחוב. שאלתי את ירון למה כאן הם מתאמצים להחזיק את המאהל פתוח. "כי כל עוד המאהל קיים זה מסר לכל מי שעובר לידו שהמצוקה עדיין קיימת, שהבעיות עדיין לא נפתרו" אמר ירון, "המאהל הוא גם הרבה יותר מזה - הוא מוקד. הוא מקום שבו אנשים נפגשים, מחליפים רעיונות או מתארגנים לפעילות, הוא מקום שמושך אליו את האנשים שמחפשים איך לעזור, איך לשנות." אז מתי אתה חושב שהמאהל יתפרק? "או כשהעירייה תפנה אותנו, או כשנרגיש שנוצר מוקד אחר". בחוץ התגלגל רעם חזק ואני חשבתי לעצמי "או עד שתיפתח עוד מלחמה".

רב שיח
אחד מהדברים המרגשים שקרו במאהלי המחאה ועדיין קורה במאהל שבקרית-שמונה הוא רבי-השיח העמוקים שמתנהלים על נושאים רבים ורחבים. הזדמן לי לשמוע כמה רבי שיח כאלה, בכולם שמעתי דעות משמעותיות, שונות ומבוססות ומכולם למדתי. אחת השיחות השוצפות התנהלה כשהגיע למאהל תומר, אדם חוץ-ממסדי קולני במיוחד שיצא מגדרו כדי לאתגר את תפיסת העולם של אנשי המאהל.
"...אייל: אנחנו לא התנחלות, אנחנו לא רוצים להיות פה לתמיד. המטרה היא לשנות את המציאות בארץ הזאתי, שאנשים ייצאו מהאדישות שלהם, להיות פעילים. וכשנגיע לזה המאהל יסיים את תפקידו.
תומר: אבל מאהל מחאה זה פסיבי. זה לשבת ולכבד את החוקים של שכר-דירה, של הפגנות חוקיות ושל כל הסִיסְטֶם במקום לקום ולעשות.
יעל: אנחנו עושים הרבה עבודה כלפי חוץ: מארגנים הפגנות, מארגנים חרמות צרכנים, מארגנים ועדות שכונה וערבי מודעות ותרומות ועזרה למשפחות שנפגעות מהמצב הכלכלי. אנחנו עושים הרבה מחוץ למאהל. ומה יוצא? כשאנחנו לא פה אומרים שהמאהל ריק וכשאנחנו פה אומרים "צאו החוצה ותעבדו קצת בחוץ".
תומר: אבל אתם לא אפקטיביים. מי מנהיג את הכל? מי מארגן? מי ראש החץ?
לבנת: אין ראש חץ אחיד, בהוויה יש אחדות. זה לאו דווקא חייב לעבוד עם ראש חץ. כי הדרך שבא אנחנו עושים את השינוי היא חלק מהשינוי בפני עצמו.
גבי: תראה תומר, עבודה עם מנהיג טובה למסגרת שבה המטרה, הדרך והכל ידוע מראש ואין מקום לטעויות. כשאין את אלה הדרך הטובה לעשות את זה זה בדרך מסתגלת וטועה וזה אפשרי רק אם יש לגיטימציה לכל אחד, שכל אחד מרגיש שהוא שותף שווה כי החכמה של הקבוצה היא יותר מסכום החכמה של כל אחד מהחלקים. בטח של מנהיג. זה קסם. אם נרצה ללכת לצוק מנרה - נבחר מנהיג. אם אנחנו רוצים לבנות חברה חדשה - אני רוצה שכל אחד יוכל להתבטא, שלא תהיה כפייה ושכל אחד ירגיש שהוא יכול לטעות.
תומר: איך אתם רוצים להוביל שינוי רק על ידי אנשים צעירים שאין להם ילדים ואין להם אחריות? לאנשים שיש להם ילדים אין אפשרות לטעויות, וכדי להנהיג צריך הכשרה והסמכה. אתם יוצרים מצב שאם אני רוצה להצטרף למחאה שלך, אני לא יכול כי אני לא יכול להסיר מעליי את האחריות שלי ולהיכנס למסגרת של טעויות. אני צריך דרך..."

"ב"ה נעשה ונצליח". מסורת וחדשנות בקרית שמונה
זוג משמיים
מדהים כמה בישראל הומוסקסואליות היא מעט מאוד "אִישוּ" ולא קרובה בכלל למימדי הנושא בארה"ב, בעיקר בהתחשב בכך שרוב החברה בארץ מסורתית עד פונדמנטליסטית. פגשתי זוג לסבי נשוי שחי ביחד בדירה יפה ונעימה באחד הרחובות העליונים של קרית שמונה, עם נוף לשלגי החרמון ומטעי העמק. הם נפגשו דרך הפייסבוק, התחתנו בחצר של אחת המשפחות (אין את "הצד של החתן ו-"הצד של הכלה" בחתונות כאלה...) בחתונה רבת משתתפים ושמחה מאוד והן מתכננות להביא ילד ביחד. סיפור אהבה פשוט, יפה וכנה שמשאיר אותי די המום כי הרי בכל זאת, כל זה לא טבעי בכלל! ואמנם לא עולה בי שמץ של רתיעה או כעס אבל אני גם לא מצליח ליישב את המבוכה: איך לקבל אנשים שהם כל כך שונים מהקונצנזוס האנושי הכי מהותי - המיניות? נוכל לטעון שזהות מינית היא אשלייה או אמצעי שליטה חברתי אבל אין דרך לטעון כנגד ההיגיון הביולוגי...
מסתבר שלאחת מבנות הזוג יש תאומה זהה. "והיא גם לסבית?" שאלתי ומסתבר שלא. איך ייתכן? האם זה אומר שהומוסקסואליות היא תכונה נרכשת? "לא יודעים" היא התשובה ואני שוב מוצא עצמי נדהם, הפעם מכך שנושא בעל עניין ציבורי כה גדול יסודו בתעלומה גדולה כל כך, תעלומה שעדיין רחוקה מלהיפתר. 
אולי כל זה לא אמיתי? אולי זו סטייה פשוטה שפשוט קיבלה גיבוי תרבותי לא ראוי? אבל כשראיתי במקרה את המיטה הזוגית בחדר השינה קלטתי סופית ולעומק שאני באמת פוגש כאן "זוג" ושהאהבה והקמת המשפחה אינם "בלוף". התמלאתי בבלבול מהול במשיכה מוזרה.
את המילה האחרונה שמעתי אחרי הפרידה, בירידה במדרגות חזרה אל הרחוב, כשנוכחתי לדעת שהתחושה שיורדת איתי חזרה אל מרכז העיר היא חמימות, השראה וקצת קינאה. הבנתי שלמרות הכל, קודם כל ואחרי הכל הסיפור הוא סיפור על אהבה.
ונאנחתי כמו אחרי דרמה רומנטית טובה.

ישיבת ההסדר המפוארת בקרית שמונה. על הקירות ציטוט של ריה"ל: "דרשתי קרבתךָ, בכל ליבי קראתיךָ ובצאתי לקראתךָ, לקראתי מצאתיךָ"
לקטים מטיילים
חבר סיפר את זה יותר טוב! קישור

מעצר טרמפ
בדרך חזרה מטיול הלקטים חבר בשם אבישי ואני הגענו לטרמפיאדה של היציאה הצפונית מבית שאן באחר-צהרים של שבת סגרירית. מעט המכוניות שעברו לא עצרו. מרחוק ראיתי מכונית משטרה וחשבתי לתומי לסמן לה לעצור, מי יודע אולי יסכימו לעזור לנו עד צומת שאן. ואמנם אופק (מנחה הטיול) הזהיר מפני "נפילות קארמה" שיאזנו את האנרגיות שלנו במפגש חזרה עם "העולם החָרְבּוּתִי" אבל לא ציפיתי למנה כה גדושה.
- "שלום" פתח השוטר שיצא ממושב הנהג. אני מתאר לעצמי שהמילים שהוא אמר לשותפו לפני היו 'תראה את שני הליצנים האלה חושבים יעשו ממני צחוק. קלוט-קלוט אני אעשה להם ביתספר'.
- "אהלן. תגיד, אתה יכול אולי להקפיץ אותנו לצומת הבאה?" שאלתי.
- "מה אתם עושים כאן?" התעלם השוטר.
- "בדיוק חזרנו מטיול ואין תחבורה ציבורית עדיין אז אנחנו תופסים טרמפים. מה אתה אומר, תעזור לנו?"
- "או-פּוֹ-פּוֹ, רגע רגע. תעודות זהות 'בקשה"
- "מה? למה?" שאלתי ואבישי העלה חיוך צופן סוד. "אין לי עליי" הוא אמר עם חיוך של מנצח.
- "מז'תאומרת אין עליך?" רטן השוטר.
- "אין לי, מה תעשה?"
- "אין כזה דבר. חייב להיות עלייך כל הזמן" הוא ענה לו בעצבנות גוברת. מיהרתי לשלוף את תעודת הזהות שלי ולהעניק אותה לשוטר כדי לפייס אותו, המצב יוצא משליטה...
- "שוויץ, אה?" התענג השוטר על ארץ לידתי, "רמי קח תריץ את התעודה שלו במערכת" הוא אמר וזרק את התעודה אל עבר השוטר שנשאר ברכב. "עכשיו בואו תראו לי את התיקים שלכם. יש לכם סמים פה?"
- "מה?! תגיד אתה רציני?" שאלתי כמו נפגע.
- "יש בעיה?!" הסתובב אליי השוטר, וסינן: "תפתח את התיק" בעצבנות מופגנת.
- "רגע-רגע, מה אתה חושב שאני מפגר מספיק לעצור אותך טרמפ אם יש לי סמים בתיק?" השוטר עיכל את ההגיון שבטענה וניסה למצוא מוצא. כנראה שעוד מוקדם ונשאר עוד זמן להרוג במשמרת...
- "טוב בסדר" הוא אמר והתחיל להסתובב חזרה אל הרכב כשלפתע פנה חזרה אלינו ואמר "יש לכם סכינים?"
- "כן, בטח", אמר אבישי והגיש לשוטר את סכין המטבח שהיתה אצלו בכיס. אני מצידי פתחתי את התיק והבאתי לו את סכין הטיולים שלי בעלת להב הקומנדו.
- "וואה וואה ווי ווה. בוא, אתה בא איתי לתחנה" הוא אמר לי.
- "מה?! על מה אתה מדבר? למה?"
- "אתה נושא פגיון ואני מעכב אותך לחקירה"
- "השתגעת!? אני הבאתי לך אותה! רגע-רגע מה קורה פה, אני עצרתי אותך כדי לבקש עזרה ואתה עוצר אותי על זה?" פניתי לאבישי במבט המום כמו מנסה לקבל אישור ממנו שמה שקורה כאן אמיתי.
- "אתה הולך לעשות לי בעיות?" שאל השוטר.
- "אני לא מבין מה אתה רוצה, מה הבעיה בסכין הזאתי, ולמה אתה לוקח אותי לחקירה"
- "הסכין הזאתי-ש'ך לא חוקית ואתה עצור ואני לוקח אותך לחקירה"
- "אני לא יודע כמו אנחנו נראים לך, אבל אנחנו לא עבריינים ולא כלום, בדיוק חזרנו מטיול ואני עצרתי אותך כדי לבקש עזרה. מה פתאום אתה לוקח אותי לחקירה?"
- "אתה הולך להתנגד למעצר?! זה מה שקורה פה?"
- "לא אני לא מתנגד למעצר." נבהלתי, "לא מתאים לי עכשיו שתעצור אותי על איזה שטות".
- "זה נראה לך שטויות?!" הוא התעצבן, אבל אז נראה היה שהוא מבין אותי או ששביב הגיון משטרתי חדר לקודקודו והוא פנה לדרך פייסנית יותר. "אל תדאג, זה ייקח רק חמש דקות. נגיע, נכניס אותך לחוקר ונשחרר אותך". הפניתי מבט שואל אל אבישי, שהנהן באי רצון משלים כמו אומר "אין מה לעשות".
- "חמש דקות? אין מצב." אמרתי.
- "יאללה, יאללה בוא", אמר השוטר כמעט בצעקה ומשך בעדינות בזרועי. חילצתי אותה בניעור ופניתי אליו.
- "אתה יודע מה, סבבה. אבל אחר כך אתה מקפיץ אותנו לצומת מחוץ לעיר?"
- "כן, בטח. אין בעיה. בוא"
אבישי הצטרף למרות שלא היה חייב וכך יצאנו ארבעתנו, נוסעים במהירות של תשעים קמ"ש בלי חגורות ברחובות הנטושים של מוצאי שבת גשומים בבית שאן.

במעצר
לא חמש דקות ולא נעליים. מול עיני היומנאית ההמומות השוטר ארז את הסכין בתוך שקית ראיות אטומה, עזב את התחנה והשאיר אותנו להירקב בחדר ההמתנה לשעה וחצי הבאות. כשהרעב ותאוות הגלוטן והגבינה הכריעו אותנו ניגשנו ליומנאית, ביקשנו אוכל והוענקה לנו גישה מלאה למטבחון של התחנה: גבינות מותכות, קוטג' ולחם לבן בשפע. "שלא תגידו שבמשטרת בית שאן לא מפנקים", התלוצצה אחת השוטרות, "מביאים לכם קוטג'! ואתה יודע כמה זה עולה בימינו?" התענגתי על כל ביס. 
כמה שמח אני שאני חי במדינה דמוקרטית! חוויה דומה בהרבה מקומות אחרים בעולם הייתה גורמת לפחד מוות פשוטו כמשמעו. הרגיע אותי מאוד לדעת שהאלימות הממסדית בארץ מוגבלת ושגם בתור פושע, עבריין, נאשם, אני עדיין זכאי ליחס בסיסי של כבוד שימנע השפלה, אלימות ופחד. כמה לא מובנות מאליהן הזכויות להליך הוגן, לכבוד ולשוויון.
מבעד לזגוגית העבה ראינו את אחד השוטרים יוצא מרושל ואפוף-שינה משינת-כוננות אל היומן, מרים את שקית הראיות עם הסכין ושואל את היומנאית "מה זה?". היומנאית מילמלה משהו לא מובן והשוטר ענה בפליאה "מה?! על זה הם פה?! תגידו לי השתגעתם? איפה מוטי, מה אין יותר פושעים לעצור הוא מביא כאלה? תראי אותם!" והצביע אלינו עם הסכין הארוזה. הוא הנהן בראשו בתסכול ודידה חזרה אל החדר.
בשעה טובה קראו לי אל החוקר והתיישבתי במשרדו. האווירה הייתה לבבית: אחרי שהוא לקח ממני טביעות אצבעות 
הוא עזר לי למצוא נסיבות מקלות.
- "כמה זמן היה הטיול?" הוא שאל.
- "ארבעה ימים", עניתי.
- "ואוו זה הרבה זמן... אז אפשר להגיד בעצם שהתיק הזה הוא כמו הבית שלך, נכון?" הבנתי ישר את הכיוון.
- "אהה, כן, כן! בטח, בטח. ממש ככה." החוקר הנהן והמהם בסיפוק אבל לצערנו לא הצליח להשיג בטלפון את הממונה עליו בתחנה כדי לקבל אישור לבטל את התלונה.
- "אז מה", שאלתי, "הולך להיות לי, כאילו, תיק פלילי וכאלה?"
- "כן."
- "וואיי-וואי..." זו הפעם הראשונה שבה התחלתי לחשוב שאולי הסתבכתי באמת. למזלי הרב לקראת סוף השיחה החוקר השיג לבסוף את הממונה עליו בטלפון והתחיל לשכנע אותו לוותר לי.
- "תראה מני, יש כאן בחור צעיר..."
- "עכשיו השתחררתי מהצבא", הוספתי, "תגיד לו".
- "שעכשיו השתחרר מהצבא..." הוא סימן לי בידו לתת לו עוד.
- "השתחררתי מקבע" לחשתי.
- "הוא היה בקבע... בחור טוב..." וסימן לי "עוד, עוד".
- "קצין!" לחששתי.
- "קצין הוא היה מני, מה אתה אומר? לוותר לו? כן. מה? כן כן בטח, לא אני לא חושב. בסדר, בסדר. לא, אני אגיד לו..." וכך זה נגמר. החוקר קרע את שקית הראיות ואת מסמכי החקירה והגיש לי חזרה את הסכין עם חיוך והלצה. רצתי מהר החוצה, אספתי את אבישי ודרשנו את השוטר שהבטיח לנו טרמפ לצומת מחוץ לעיר. "הוא לא פה", אמרה היומנאית באופן סתום. "אבל הוא הבטיח!" עשיתי פרצוף עצוב ככל שיכולתי והיומנאית קראה ברדיו לרכב שעמד לצאת לסיור.
שעתיים אחרי המעצר שבנו לכביש, חופשיים ושמחים שהכל נגמר בשלום, עוצרים טרמפים כאילו כלום לא קרה.

בחלק הבא: ימים של אור ומים בצפון עמק החולה

קרית שמונה וארץ הטלויזיה


תקציר:
לפני שפנייה מסעירה מבימאית טלויזיה מסיטה אותי מהמסלול
אני מבלה במסיבה בכפר סטודנטים ציוני.
אחרי התחלה ברגל שמאל אני נשאב אל המצלמה
אבל מבייש את עצמי מול חברים ובסוף חוזר למוטב



ביקור מארץ הטלויזיה
גאווה היא מלכודת נפלאה והפרסום הוא המנגנון המשומן ביותר ללכידת שוטים, מניסיון. כשדיברתי עם הבימאית של הסרטים הדוקומנטריים שרצתה להצטרף אליי כבר יכולתי לחוש את טבעת החנק מתהדקת אבל המצאתי לעצמי תירוצים שונים ומשונים כדי להמשיך פנימה: פלפול המסע, "עוד חוויה", משיכת קוראים לסיפור... כל פקפוק הפך לתירוץ ומה שהתחיל כסוף שבוע בו היא תצטרף אליי בלי מצלמות הפך למסלול נפרד בליווי צלם בשכר.
זה קרה בערך ככה:
- "קודם כל", הכרזתי, "אני לא גיבור של אף סרט. זת'אומרת שאני לא לפני המצלמה, ואם אני אהיה מול המצלמה זה יהיה רק יחד איתך"
- "מה אתה עושה בסוף השבוע?" היא החליפה נושא בזריזות.
- "אני מתכנן להיות בקרית שמונה"
- "מה יש בקרית שמונה?"
- "מאהל מחאה, אני מקווה לפגוש לשיחה זוג לסביות נשואות, עובדים סוציאליים, מנהל בית ספר וכיוב'..."
- "אויש קרית שמונה זה לא מעניין"
- "בסדר אבל זה איפה שאני אהיה. אם את רוצה את יכולה אולי להצטרף אליי לרמת הגולן..."
- "למה שלא תיקח אותי לאיפה שסיפרתַ לי, לעכו עם הערבים והנוצרים וזה?"
- "אבל אני אהיה בקרית שמונה, לא מוצא חן בעיניי לחזור אחורה. אם את רוצה, באזור נצרת יהיה מעניין לך, אני אגיע לשם אולי עוד חודש ככה"
- "אבל אני לא יכולה לחכות עד אז. עוד שבועיים אני צריכה להגיש את הפיילוט ליֶס-דוֹקוֹ אחרת אין תקציב. זה אומר שיש לנו את הסופ"ש וזהו"
- "אוקיי, אז בואי לקרית שמונה"
- "אבל יש לנו רק סופ"ש לצלם את הפיילוט וקרית שמונה זה לא ואוו. מה אתה אומר, רק לסוף שבוע, תבוא לקראתי ואחר כך כשיהיה תקציב נעשה את מה שאתה עושה?"
כל הזמן הזה קיננה במוחי ההבנה שצריך ששנינו נתאם ציפיות, שאני צריך לקבל ממנה התחייבות לעקרונות שייגנו עליי מפני חטיפה של המסע שלי אחרת השותפות שלנו תגיע לפיצוץ אבל בכל פעם שהעליתי את הנושא היא הייתה צריכה לקצר את השיחה באמתלת "אני בדיוק נכנסת לסרט עם חברה אני אתקשר אליך עוד שעתיים" וכיוב' וכך נגרר המשא ומתן עוד מספר ימים ואני נסוגתי עוד קצת ועוד קצת עד שלבסוף הגיע יום המפגש והכל קרה כמו שהיא רצתה. בדיעבד אני מזועזע מכמה קשה היה לי להציב גבולות וכמה קל היה לי לשקר לעצמי.

כפר ג'יש (גוש חלב)
אצל איילים
בקרית-שמונה התארחתי אצל קומונה של מתנדבי שנת שירות של עמותת "איילים" שעוסקת בחיזוק הפריפריה דרך בניית כפרי סטודנטים. בקריית-שמונה העמותה אימצה את שכונת "עולי הגרדום" המוזנחת ובנו בה את הכפר העירוני היחידי של העמותה. כ-80 סטודנטים מקבלים מלגות מחייה כדי לגור בשכונה ובתמורה הם מתחייבים לכמה מאות שעות של עבודה התנדבותית במסגרת העמותה בשכונות הקשות של העיר. למזלי הגעתי בדיוק בערב בוגרים של העמותה וכך זכיתי לשמוע סקירה היסטורית של חוויות מחשלות מפי כל מחזור ומחזור: איך פעם היה חשמל רק בדירה של הבנות, איך בדירה ההיא בכל פעם שהורידו את המים באסלה בקומה מתחת יצא שפריץ מהתקרה, איך גורמים שליליים בשכונה ניסו להרוס את ההפנינג הראשון וכו' וכו'. בין לבין גם רצו בדיחות על הש"שים, בדיחות על הרכזים, בדיחות על בכירי העמותה, בדיחות על השכנים ה"ילידיים" ובדיחות על הזוגות שנפגשו בכפר. כל האנרגיות החמות, השמחות והמצחיקות להפליא (בעיקר בזכות ליצנות של הש"שים) במפגש הבוגרים נרתמו למסיבת חנוכה מצויינת שהתקיימה מיד אחרי. השתכרתי, רקדתי, דיברתי שטויות ונרדמתי על הספה של הש"שינים שהיו שיכורים עוד הרבה יותר ממני. בבוקר יצאנו כולנו עם התיקים הגדולים וחמרמורת קלה בירידה ארוכה דרך חצרות הבתים אל צומת היציאה דרומה ואני הרגשתי כאילו חזרתי שש שנים אחורנית אל שנת השירות שלי. איזה חבר'ה מצויינים...


מתחילים ברגל שמאל
קבעתי להיפגש עם הבימאית והצלם בקיבוץ רביד של תנועת "דרור ישראל". ובזכות טרמפ ישיר מקרית שמונה לקיבוץ באדיבות סטונדטית לעבודה סוציאלית (ופליטת גרעין "חולצות כחולות") הגעתי כשלוש שעות לפני המועד שקבענו. הרמתי טלפון לאיש הקשר שלי בקיבוץ ונפגשנו.
"אהמ דני, לפני שאנחנו ממשיכים אני חייב להגיד לך משהו" עצרתי את השיחה, "אתמול היא התקשרה אליי ואמרה לי שהיא מביאה צלם." פניו של דני האדימו, "עכשיו אני יודע שלא דיברנו על זה ושזה לא בסדר מצידי ואני לגמרי מבין אם אתה כועס. אני פשוט אגיד לה שאם אתם לא מאשרים הוא פשוט לא יצלם בקיבוץ"
- "תשמע, זה ממש לא בסדר", הוא אמר עם פנים כבושות באדמה. כנראה שמרוב כעס הוא לא שמע את הפתרון שהצעתי... "יש דרך ויש צורה. אתה צריך להבין שכל הקיבוץ הוא כמו בית גדול ויש לנו זכות לפרטיות. אם אתה רוצה לצלם פה אז תפנה בצורה מסודרת למזכירות והם יבדקו ויאשרו, לא ככה"
- "אני מבין לגמרי, אתה צודק אבל היא מבחינתה חייבת לצלם. אם אני אתקשר אליה עכשיו ואגיד לה שלא מצלמים בקיבוץ זה יהיה בסדר?"
ואמנם התקשרתי לבקש שלא נצלם בקיבוץ אבל כשירדתי לשער הקיבוץ כדי לקבל את פניהם ציפתה לי הפתעה. מול הרכב החונה בצידו הפנימי של השער עמד צלם גבוה שעל כתפו מצלמה ענקית המכוונת אליי ומלפניו עמדה אישה מבוגרת, רזה מאוד וגבוהה בנעלי פלטפורמה וסוודר תכלת בוהק, ידיה פרושות לצדדים כמו קוראת לי שאחבק אותה. התחלתי לנופף בידיי מתחת לסנטר בתנועות פראיות ורצתי אליהם. התחלנו ברגל שמאל.
- "מה את עושה?! אמרתי לך לא לצלם בקיבוץ!" צרחתי.
- "אנחנו לא בקיבוץ אנחנו בכניסה אליו ואין פה אף אחד. הם לא יראו"
- "את לא מבינה?", הרגעתי מעט את קולי, "נתתי את המילה שלי שלא נצלם פה. למה את חייבת ישר לצלם?"
- "מה הבעיה? סך הכל אני מצלמת אותך ואותי נפגשים, אף אחד לא יודע איפה זה. מה הבעיה?"
- "אני לא מבין, אי אפשר קודם להיפגש ולדבר כמו שני אנשים רגילים? נתאם ציפיות, נדבר על מה שנעשה בסוף שבוע ואת תגידי לי מה את רוצה לצלם?"
- "טוב בסדר, מה אתה כועס? אז בוא נדבר."
לא ככה חשבתי שזה יהיה...


מול המצלמה
אבל על אף החשדנות הטבעית שלי והרתיעה המוזרה שחשתי בתחילה מסתבר שכיף להיות מול המצלמה. כמו מלכת פיתויים שמסמנת עם האצבע שלה "תתקרב עוד קצת... עוד קצת..." ובו בזמן אשת השיחה הכי נעימה, המצלמה מקשיבה ולא שופטת, מקבלת אותך כמו שאתה או יותר נכון כמו שהכי היית רוצה להיות. לידה כל קשרי הלשון מותרים, כל מנעולי הרגש נפרצים והשיחה גולשת ופורצת סכרים עבים של פרטיות. כמה מרתק הסיפור שלי! והצליל מהדהד שלי... שלי... שלי... לי... לי... לי... אני מרקד, מפזז ומפזר את מילותיי כמו כוכב הבמה תחת אור הזרקורים, משתכר ומתבסם בתשומת הלב. "יש לו נוכחות טובה על המסך", הצלם מחמיא ואני מצטחצח.
שוטטנו ככה כמה שעות, הבימאית מחלקת לצלם הוראות מקצועיות שנשגבו מבינתי ואני כמו שחקן צייתן הולך מפה לשם כדי לביים מחדש את המפגש שלנו או את אחת השיחות. פגשנו בדרך שני קיבוצניקים מקיבוץ מורן שעובדים במרעה הבקר של המשק ונכנסנו להתארח במאהל של משפחה בדואית וכולם הגיבו באופן דומה: התלהבות שמחה ולהיטות לספר את סיפורם ברהיטות ותכליתיות. אני בחיים לא הייתי שומע את הסיפור האישי של האנשים האלה בצורה כזו... "אתה רואה?" אמרה לי הבימאית, "זה ממש לא כמו שאמרת. המצלמה לא מרתיעה אנשים, להפך. אנשים אוהבים את זה. זה יעזור לך בטיול שלך". אולי בכל זאת כדאי לי לכרות ברית איתה?
אבל הבימאית התלבטה בינה לבין עצמה ועדיין ניסתה לגבש את נושא הסרט שלה אחרי שנהיה ברור שהיא לא תעשה מסע רגלי בארץ. "אולי אני אעשה סרט על איך אני מקימה לעצמי בית, ככה, בטבע" היא זרקה בדרך אגב ואני מיד התגייסתי לעזור "אני מכיר מלא אנשים שיוכלו לעזור לך. יש אחד שמתמחה במערכות מי גשם..." למחרת כבר נזרקה התוכנית המפורטת שבניתי ללכת להררית דרך עילבון ונסענו לפגוש את ראובן בצבעון.


חזרה מבישה לצבעון
אבל בדיוק כמו חברי הקיבות ברביד גם ראובן לא אהב את המצלמה. או אולי בעצם מה שהוא לא אהב היה העובדה שבתשע בבוקר, יום שבת, דפקה הבימאית על דלתו עם צלם ומצלמה וביקשה ממנו שיעשה איתה סיבוב. שתי דקות לתוך הסיור בחצר וראובן כבר עצר אותה. "מה קרה?" שאלה הבימאית, "לא מוצא חן בעיניי" אמר ראובן, "מצטער, אבל אני לא רוצה להצטלם. לא מתאים לי." הוא הגניב אליי מבט עייף ואני התמלאתי בושה. "בואו פנימה", הוא אמר, "אפשר אולי להציע לכם כוס קפה?" אבל הבימאית הייתה בלחץ- כל דקה עולה לה כסף ואין את מי לצלם אז היא שאלה את ראובן שוב והוא שוב סירב בנימוס תקיף. חוסר הנימוס שלה התחיל להכעיס אותי וגרם לי לכעוס על עצמי שהבאתי אותה לכאן, דווקא לאחד המקומות שהכי הערכתי. "תשמע ראובן אני כל כך מצטער", אמרתי כשהצוות לא היה סמוך, "אני לא ידעתי מה אני מביא הנה. ממש סליחה על הבלאגן, לא ככה רציתי לחזור הנה..."
"זה לא נורא, אל תדאג. אני צריך להגיד לך תודה שזימנת לי שיעור בלהציב גבולות", הוא ענה ואני שמעתי את הביקורת המרכזית שלי על עצמי, "כבר הרבה זמן שאני מחפש לעבוד על זה ועכשיו נתת לי הזדמנות".
בינתיים הקפה היה מוכן והבימאית התיישבה לידי. "אתה יודע", היא אמרה, "זה לא זול כל זה".
- "מה לא זול?" שאלתי.
- "צלם ליומיים, ציוד צילום, המקלות, דלק. מאיפה אתה חושב שזה מגיע? אתה יודע כמה זה עולה?"
- "אני מניח שהרבה"
- "כן... המון... אני יצאתי פה בהימור גדול אתה יודע. פתחתי חסכונות מהפנסיה, באתי על הזמן שלי מהסוף שבוע."
- "תראי..." התכוונתי להזכיר לה שהכל היה רעיון שלה ושלא אני ביקשתי את זה אבל היא קטעה אותי.
- "תגיד, את מי פגשת שהוא מעניין?"
- "מזת'אומרת מעניין?"
- "מישהו במאבק, מישהו שנלחם, מישהו במשבר..." העליתי חיוך. היא פנתה אל ראובן וביקשה תשובה.
- "פה לא נלחמים", אמר לה ראובן, "זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להשיג כאן. קיום שהוא לא 'נגד' מישהו או משהו" הבימאית עיקמה את אפה בתסכול.
- "תראי, אני פוגש את מי שאני פוגש", הוספתי, "זה כל הכיף. ורוב האנשים בארץ כנראה לא במאבק גדול או שלפחות הם לא חיים סביבו". ובאותו הרגע הבנתי שאני והטלויזיה לא נוכל לטייל ביחד- הטלויזיה רוצה את ה"שואו", את הסיפור, את האייטם והיא תעשה את כל מה שצריך כדי להשיג אותו, הטלויזיה לא מנומסת, לא מכבדת והיא סופרת רק את הכסף. הבימאית לא יכולה הייתה להתנהג אחרת... ראיתי איזה מחיר אישי אני עתיד לשלם על התפשרות בדרכי וכמה סגנון חף מרייטינג חשוב כשמנסים ליצור מפגש אנושי משמעותי.
הניסיון האחרון של הבימאית בצבעון היה לראיין את אחד מחברי הקהילה שגר בשכונת היורטים. ושוב נותרתי המום בפני כוחה של המצלמה להפיק מאנשים סיפורים עמוקים, אישיים ופרטיים באופן רהוט כל כך. טעם מריר של החמצה עלה בפי מהמחשבה על הסיפור המדהים שהייתי מפספס פה ביישוב לולא המצלמה. אחרי הראיון הם יצאו ביחד לסיבוב ארוך בקיבוץ אבל הפעם אני נשארתי ביורט. וכשהיא והצלם חזרו דעתי כבר הייתה מיושבת- המלצתי לה על ערבייה מוסלמית מסח'נין שמקימה תנועת נוער חדשה ושבוודאי תשמח על החשיפה וביקשתי שהיא תוריד אותי בצומת של ג'יש. 
- "אז מה, לא הסתדרנו כל כך, אה?" היא אמרה כשנפרדנו בצומת. 
- "אנחנו מאוד שונים", אמרתי לה, "וזה בסדר גמור."
- "אז אם תפגוש מישהו עם סיפור מעניין, תודיע לי?". היא ביקשה ואני הנהנתי. 
נפרדנו בחיבוק רזה. אז האם המצלמה תורמת או פוגעת במפגש האנושי? עוד שאלה פתוחה.


כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: צדיקים חברתיים, לסביות, לקטים מטיילים ושוטרים





בירעם



תקציר:
אחרי חשיפה ראשונית לנושא מפוני בירעם ואיקרית
אני שומע את גרסת קיבוץ ברעם לאירועים
ומחליט לקפוץ לכפר ההרוס בירעם.
אני קורא חוברת "פוסט ציונית" שמעוררת בי רתיעה
ושיחה עם אחד ממפוני הכפר מעלה שאלות נוקבות
אבל תקווה קלושה




ככה זה בדמוקרטיה של יהודים
אני מניח ששלב חשוב, כואב אך הכרחי בחייו של כל אדם השואל שאלות הוא שלב ההתפכחות. ולכן עכשיו אני מופתע מעצמי שחשבתי שאצא למסע ארוך של מפגש אנושי בארץ ישראל ולא אתפכח, שלא יתנפצו בפניי אשליות ילדות ושלל מיתוסים, שלא אמצא את עצמי שומע דברים שאני לא רוצה לשמוע או לא רוצה להאמין להם.
כשהייתי בן תשע-עשרה חברה שלי דאז העניקה לי מתנה יוצאת דופן שאני מוקיר עד היום - אוסף מפות בריטיות של עבר הירדן המנדטורי משנת 1944, טופוגרפיות בקנה מידה 1:100K, מפורטות עד לרמת המעיין והבית. וכשמעיינים במפות קשה שלא לראות שהכפרים הערביים, קטנים ככל שיהיו, שלטו בנוף הישראלי ונפרסו באופן אחיד ברוב חלקי הארץ איפה שהיום אנחנו רגילים לראות יערות קק"ל וקיבוצים. אבל לזה תמיד היה לי הסבר נוח למדי - "אמרנו לערבים שהם יכולים להישאר אבל הם בחרו לברוח", כלומר נכון שהערבים גרו בכל הארץ הזו אבל זה שהם לא כאן זו בחירה שלהם ולכן הם לא יכולים להאשים אותנו. 
הכנסייה באיקרית
ברבות הימים שמעתי שמועה על שני כפרים, בירעם ואיקרית, שהמדינה גירשה אותם מאדמתם אבל הם נשארו בארץ, גרים בערים ובכפרים אחרים והמדינה לא נותנת להם לחזור. באחד מטיולי סוף השבוע שוטטתי עם חבר באזור הריסות הכפר איקרית וראינו בפסגת הכפר, ליד הכנסייה שעדיין עומדת על תילה, התקהלות ורעש. עלינו ומצאנו עשרות בני נוער באוהלים ובשקי שינה ישנים באולם הכנסייה המוזנח, קוראים קריאות של השכמה בערבית מתנגנת ומחלקים הוראות לבישול ארוחת הבוקר. בקצה המתחם ישבו ארבעה גברים מבוגרים על כיסאות פלסטיק רופפים ושתו קפה מתוק מכוסות נייר. הם סיפרו לנו שהגענו בעיצומו של מחנה קיץ של תנועת הנוער של מפוני איקרית, במסגרתו הנוער מבלה שבוע שלם בפעילויות חינוכיות בכנסייה.
המדינה, כך מסתבר, מאפשרת למפוני הכפר לקיים תפילות ומחנות נוער סביב הכנסייה של הכפר וגם מאפשרת לחברי הקהילה לקבור את מתיהם בבית הקברות של הכפר שעדיין עומד על תילו (תרתי משמע) במרחק-מה משם. "חשוב מאוד שהנוער ישמור על הקשר שלו לכפר, שלא ישכחו מאיפה הם באו ומה שייך להם" אמרו המבוגרים.
- "למה המדינה לא משיבה אותכם לכפר?" שאלתי.
- "כבר בשנת 51' בג"ץ קבע שצריך להחזיר אותנו אבל כל הזמן אמרו שבגלל סיבות ביטחוניות אעלק אי אפשר להחזיר אותנו. ובשנת 95' הייתה את ועדת ליבאי שקבעה שצריך להחזיר אותנו ורבין היה אמור לאשר את זה אבל אז הוא נרצח. מאז ממשיכים למשוך אותנו... אין מה לעשות, ככה זה בדמוקרטיה של יהודים."
מאז השיחה ההיא היה לי ברור שאני רוצה לרדת לעומקו של העניין והנה הגעתי אל קיבוץ ברעם. למחרת היום קבעתי ללכת ברגל אל כפרו התאום של איקרית, בירעם, ולאחר מכן לשוחח עם אנשי הקהילה בכפר הסמוך ג'יש.


בין ברעם לבירעם
"כשעלינו על הקרקע, יישבו אותנו בבתים של בירעם וגרנו שם שנתיים. אבל תמיד אמרנו שזה זמני, שאנחנו לא מוכנים לגור בבתים שלהם", אמר לי איציק - לוחם פלמ"ח וממקימי קיבוץ ברעם, "ידענו שעשו לתושבים רע וידענו שהם גרים בינתיים בג'יש. אז לחצנו וקיבלנו מקום אחר וישר כשהיה אפשר לעבור למאחז אז עברנו. שתבין, כשעברנו לפה היו לנו שני אוהלים ומגדל וזה היה בחורף. אתה יודע מה זה לשבת על הגבעה הזאת בחורף עם אוהל? עד כדי כך רצינו לעזוב את הכפר בירעם.
"בוא אני אספר לך סיפור. יום אחד ישבנו בארוחת ערב בחדר אוכל בקיבוץ כשכבר הוא היה כאן והגיעה מחלקה של חיילים מהנדסה או משהו. באותה תקופה הקיבוץ היה גם משלט גבול, כמו רוב הקיבוצים של אז, והיה מקובל שחיילים מגיעים לכאן לפני משימות. הם שאלו אם אפשר לישון אצלנו ולאכול איתנו אז אמרנו להם 'בטח, בטח, אולי אין לנו הרבה אוכל אבל לא נורא, נתחלק'. שאלנו אותם באיזו משימה הם והם אמרו לנו 'שלחו אותנו לפוצץ פה כמה בתים של ערבים בכפר כאן ליד. נעשה את זה מחר'. איך ששמענו את זה קפצנו עליהם החבר'ה כאן, אתה יודע, בכל זאת לוחמי פלמ"ח ועובדים בפלח'ה, לא פראיירים, לקחנו להם את כל הנשק וקשרנו אותם ונעלנו להם את הקומנדקר. אתה מדמיין היום מישהו עושה דבר כזה? איזו חוצפה! שלחנו שני חברי קיבוץ עם ג'יפ באמצע הלילה שנסעו ישר למרכז אל חברי הכנסת של התנועה. הם העירו אותם ובשש בבוקר הם כבר היו אצל לבון. אבל הוא לא הסכים לשמוע אותם אפילו. הם חיכו שעות אצלו ובסוף ויתרו. וכמה זמן היינו יכולים להחזיק את החיילים המסכנים קשורים? בסוף ירדה הוראה ושיחררנו אותם. במזל החליטו לא לעשות לנו שום דבר על מה שעשינו. אבל את הכפר הם פוצצו. ואל תקשיב לשטויות שאומרים על זה שפוצצו את הכפר מהאוויר, אנחנו ראינו את הכל מכאן - זאת היתה מחלקת חבלה אחת וזהו.
הריסות הכפר בירעם. רחוק ברקע: קיבוץ ברעם במיקומו הנוכחי
"אתה יודע, חבל שאני סתם אספר לך סיפורים, יש החלטה רשמית של הקיבוץ בנושא. נדמה לי ממתישהו בשנות השבעים... מה הם אמרו? אה כן, יש ארבעה סעיפים:
א. הקיבוץ מכיר ויודע את העוול שנעשה לתושבי הכפר בירעם
ב. הקיבוץ לא מתנגד לחזרתם לכפרם ולאדמות לא מעובדות על ידי ישובי הסביבה
ג. הקיבוץ מוסר את כל הטיפול הפוליטי למזכירות הקיבוץ הארצי, לחבריו בסיעה בכנסת ולחברי ממשלה
ד. אם מישהו מהחברים מעוניין להשתתף באירועי מחאה הקיבוץ אינו מתנגד לפעולתם של בודדים, אך לא בשם הקיבוץ
ובאמת יש די הרבה חבר'ה כאן מהקיבוץ שהולכים לעצרות של המחאות שלהם ובכנסת, ויש פה אנשים שיש להם חברים טובים מאוד בקהילה בג'יש. יחסים מצוינים, באמת.


אז מה קרה בבירעם? על העובדות הבסיסיות אין כל ויכוח. בעיצומם של הקרבות בצפון הגיעו אנשי צבא לכפר בירעם, שמעולם לא היה עויין לישראל, והודיעו להם שבגלל הקרבות ולמען בטחונם האישי עליהם לעזוב את הכפר למשך שבועיים ואנשי הכפר צייתו. אך כשהם רצו לחזור לכפר הם לא הורשו מסיבות שונות, עד לעצם היום הזה. במשך השנתיים שלאחר המלחמה אוכלס הכפר על ידי גרעיני ההקמה של קיבוץ ברעם שעודדו להתיישב בנקודה עצמה אך סירבו בתוקף ועברו לנקודה אחרת היכן שהקיבוץ ממוקם היום. בתחילת שנות החמישים, הרבה אחרי מלחמת העצמאות, הכפר פוצץ באופן יזום על ידי הצבא מול עיניהם של אנשי הכפר שעברו לכפר הסמוך ג'יש.



"גראונד-זירו"
יצאתי ברגל עם חבר בשם גדי מקיבוץ ברעם לכיוון כפר בירעם וכשהגענו מצאנו כיתה של לימודי ארץ ישראל מתיכון בעמק חפר עוברים שיעור שדה על בית הכנסת של בָּרְעַם. אלמנטים של כנסיות, שימושים משניים, אָפְּסִיסִים, כותרות דוֹריוֹת ויוֹנִיוֹת ושלל מושגים התעופפו באוויר, התלמידים גילו נכונות וגם בקיאות רבה ורשמו באדיקות את הסברי המורה.
אני וגדי יצאנו לסיבוב באתר שאין בו שמץ אזכור לכפר הערבי שישב כאן עד שנת 48' או למחלוקת שסוערת סביבו... גם המורה לא טרח לציין בדבריו כל אזכור להריסות הבנייה המודרנית והמפוארת שמסביב. האם ראוי שהוא יתייחס לנושא? אני מוצא את עצמי צופה באספקלריית החינוך שאני עצמי קיבלתי ורואה את האשלייה של הזיכרון ההיסטורי נרקמת לה אט-אט וכמו באורח קסם עוטפת את בית הכנסת התלמודי בקרום בועה שהופכת את הקירות והקשתות הסובבים את הגבעה לוילונות הבל שקופים, רעש רקע של גלי אבנים.
הסטנו את וילונות הענן הצידה וצעדנו פנימה מבעד למראה, כמו אל תוך נוף חלום. ריח חיי הכפר השלווים עוד לא מש מההריסות- עדיין אפשר לשמוע הדים של קרקורי תרנגולים וטיפופי רגליים על רצפות אבן קרירות בין ציוצי הציפורים ולדמיין חיים אחרים, בתקופה אחרת. התהלכנו בסמטאות האבן העדינות והאינטימיות הזורמות כמו נימיו של עלה בין ארמונות פאר תלת-קומתיים שתחתיהם מרתפים אפלוליים תמוכי קשתות איתנות ובין בתי מידות רחבים עם מרפסות נוף ציוריות וחצרות אבן שקטות. קל כל כך להשלים את פרטי החיים מהדימיון... לדמיין את הטראסות מטופחות עם בוסתני פרי קטנים ואת פתחי בורות המים הגדולים מלאים במים כמו מראות המשקפות את העננים.
פה ושם גם שרדו חלק מעצי הבוסתנים: רימון רזה בצילו של קיר גבוה, תאנה קטנה על שפת בור סתום, גפן שסרחה שרועה על טראסה מפורקת ועצי שקד שהיום מניבים רק שקדים מרים.
בקצה הנגדי של הכפר, חבוי בצד בית על שביל צדדי, מצאנו אזכור צנוע אך "פיראטי" לעברו הקרוב של הכפר:
"בית יוסוף סעיד סוסאן". המשפחה היום בסח'נין
זוכרות נרטיב אחר
מי שמחפש תיעוד של החיים הערביים בארץ ישראל לפני 48' מגיע מהר מאוד למאגרים של עמותת "זוכרות" שמחברת יהודים וערבים-ישראלים בתיעוד של הכפרים והקהילות הערביות שנפגעו ב"נכבה" ובקידום רעיונות של פתרונות שיבה על יסוד "מדינת כל אזרחיה". קריאה בחוברות של "זוכרות" מציירת תמונה חריפה של פשעים, תקריות ועוולות שבוצעו בידי לוחמים ישראלים על פני רקע של תיאורים אידיליים של החיים בכפרים שנהרסו/גורשו (חוברת הכפר בירעם).
אני קורא והלב מתכווץ בקרבי: הוצאות להורג, אונס, השחתת רכוש. אלו לא הסיפורים שגדלתי עליהם על "טוהר הנשק" ועל "צבא מוסרי" ש-"יורה ובוכה". אבל יחד עם טעמם החמוץ של תיאורי הפשע גוברה בי גם התקוממות כלפי הכתוב, רתיעה.
עם גדי בהריסות בירעם
למה? האם "זוכרות" מאיים עליי? האם כדברי איתן ברונשטיין (מנכ"ל זוכרות) "ככל שיותר ויותר ישראלים מבינים שהקמת המדינה הייתה כרוכה באסון עצום - "נכבה" - ובהפיכת הישראלים היהודיים לכובשים מלידה, תרתי משמע, אזי חלק בחברה... חש שהקרקע (המוסרית) נשמטת מתחת לרגליו ומגיב באלימות מילולית, ולעיתים גם פיזית"?{מכתב למקומון "על הצפון", ג.164, 1/2/12} או שמא הרתיעה שלי היא אחרת?
כי אמנם בחוברות של העמותה מוגש תיעוד עשיר ומהימן המציג עדויות ממקור ראשון, דו"חות מנדטוריים, תמונות ומפות מפורטות אך הם רק כמו ניקוד המרחף על אותיות קידוש לבנה שאומרות: "מישהו צריך לשלם על זה". וברור לי מאוד שהמישהו הזה צריך להיות אני וזו תחושה מקוממת. וגם אם נאמר שמילא, הכעס מוצדק, נעשו פשעים וזו נטייה טבעית של כל אדם בעל חוש צדק ברור לי שהמקום ממנו מגיעה הרתיעה שלי הוא עמוק יותר... 
למעשה, מפריע לי שהחוברות נכתבות בידי ישראלים-יהודים.
אני לא מרגיש שאני, שהמדינה או שהעם רעים בכללותם בגלל מה שקרה ב-48' ושהם איבדו את זכותם להמשיך ולהתקיים כמו שאני לא מרגיש שנשיאה באחריות לאירועי מלחמת העצמאות פירושה מימוש של זכות שיבה לכל הפליטים שתוביל לסתימת הגולל גם על החזון של מדינה יהודית וגם על החזון של מדינת היהודים. הרתיעה שלי מהחוברות של "זוכרות" עולה מהתחושה שיש כאן מגמה מתרחבת של ישראלים שמגיבים באופן הרסני למודעות לאירועי מלחמת העצמאות.
בויכוח בין איתן ברונשטיין לאורי הייטנר {שם} מצטט הייטנר את אלתרמן שמזהיר בשירו בפני אבדן האמונה בצדקת הדרך:
"אז אמר השטן: הנצור הזהאיך אוכל לו?אתו האומץ וכשרון המעשהוכלי מלחמה ותושייה עצה לוואמר: לא אטול כוחוולא רסן אשים ומתגולא מורך אביא בתוכוולא ידיו ארפה כמקדם,רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאתו הצדק"
ובכל זאת, איך כן ראוי להגיב להכרה החדשה באירועי 48'? לאן לפנות את שברי המיתוס המנופץ? וכיצד תיתכן "צדקת דרך" שנסללת על פשעים?
כך או כך, נראה שהלקח הוא שההתעלמות מהדברים שנעשו ב-48' הוכיחה את עצמה כהרסנית יותר לאתוס הלאומי מהפשעים עצמם. יצרנו מצב שבו כמו יצאנו מהבית בבוקר ורק בצהרים טרחנו להיזכר שהשארנו את הגז פתוח- מה הפלא שאנחנו לא מוצאים מנוח.


סבל זדון וסבל שגגה
בג'יש דיברתי עם אחד מותיקי הכפר. שמו צ'רלי והוא ראה במו עיניו את הכפר מתפוצץ בשנת 53'.
- "האנשים בבָּרְעַם היו בעלי ברית של היהודים מתמיד..." אמר צ'רלי.
- "אומרים בָּרְעַם או בִּירְעַם?" שאלתי וקטעתי את דבריו. משום מה הרבה מהאנשים שדיברתי איתם מהכפר ביטאו את שם הכפר "בָּרְעַם" ולא "בִּירְעִים" כמו בחוברת של זוכרות או "בִּירְעַם" כמו בשאר המקורות.
- "בָּרְעַם" חזר והדגיש צ'רלי ואני נשארתי לתמוה אם יש כאן ניסיון פוליטי ליצור זהות בין הקיבוץ לכפר.
הכנסייה הגדולה בג'יש. מפנים את הלחי השנייה?
- "סבא שלי היה חבר טוב מאוד של היהודים", המשיך צ'רלי, "בשנות השלושים במרד של הערבים הוא יצא עם חמור ושקי קמח לצפת כדי לעזור להם, היו חברים טובים מאוד עד שהוא מת. האנשים בברעם לא היו כמו בסאסא - פושעים, מבריחים, גנבים - הם היו שותפים. היו משפחות שעזרו להבריח יהודים מלבנון בלי שהבריטים יידעו. בכפר ברעם רצו מאוד שהיהודים ינצחו. וואללה, אנחנו אפילו לא ערבים אנחנו ארמים."
- "אז למה פינו אותכם?"
- "וואללה תאמין לי אני לא יודע. באו ואמרו שזה רק לשבועיים, אולי לא ידעו שהכפר הזה בסדר."
- "אני לא מבין אתכם. אם הייתי במקומכם הייתי עושה רעש תקשורתי ע-נ-ק, הייתי מעביר את כל הקהילה לגור במאהל מחאה מול הכנסת, למה אתם לא מעלים את הווליום?"
- "ניסינו הרבה שנים, כל מה שאמרת", אומר צ'רלי ומסכם במשפט אחד מאבק כושל המתפרס על חצי מאה, "כל פעם נתנו לנו תירוץ אחר."
- "למה אתה חושב שלא נותנים לכם לחזור?"
- "כי פחדו שזה יהיה תקדים, שיהיו ערבים שחוזרים לכפר שלהם. הם מפחדים שזה תקדים לזכות השיבה"
- "אבל אתם לא ערבים ואתם גם לא מוסלמים" אמרתי וחשבתי לעצמי שהרי הם גם אזרחי המדינה, איזה תקדים הם ייצרו בדיוק?
- "תגיד את זה להם" הוא ענה.
- "זה לא נראה לי הגיוני. הנה הייתה את הועדה של ליבאי, היו שני בג"צים וגם ברק אמר שיחזיר. ובברעם סיפרו לי שהקהילה עצמה דחתה את ההצעה של הועדה ליישוב קהילתי. למה דחיתם אותה?"
- "תגיד לי אתה. רצו לתת דונם וחצי לכל משפחה ורק חלק מהאדמות שהיו שלנו לפני הגירוש. מה זה דונם וחצי? כל משפחה מאז זה היום שלוש-ארבע משפחות, איפה יהיה מקום לכולם על דונם וחצי? הם הציעו משהו שלא היה עוזר לנו, זה יותר גרוע ממה שיש לנו היום כאן בג'יש."
צ'רלי לא נראה היה להוט במיוחד. טון דבריו ורכות כתפיו רמזו שרעיון השיבה אל אדמות משפחתו הופך לאיטו לתקוות רפאים אוטופית, למנטרה מתרופפת. אולי עד יום מותו הוא יחזיק בדרישתו לשוב לכפרו וכנראה שכך גם נכדיו, אך השכחה והשגרה נוגסים מכל פה והזיכרון מתמוסס אט-אט למיתוס. שתיקה עייפה נפרשה בינינו.
- "אני לא מבין את זה", אמרתי לבסוף, "אני פשוט לא מבין למה עשו לכם את מה שעשו לכם. זה נראה בעיניי כטעות שמישהו עשה בכל הבלגאן של המלחמה ומאז היא מתגלגלת כי אין לאף אחד ביצים לגמור את זה. אני לא מוצא הסבר אחר, אין לי דרך אחרת להבין את זה". צ'רלי נאנח והרכין מרפקיו על ברכיו, סופג בשקט את הכאב של הנבירה בפצעו.
- "אתה מכיר את מה שקרה בצובה?" שאלתי.
- "לא..."
- "שם גירשו את הערבים שגרו בכפר, מוסלמים, אל הואדי למטה. וגם שם שיכנו פלמ"חניקים שבנו קיבוץ ליד. הערבים גרים עד היום בואדי למטה בכפר עין ראפא, רק ששם הקיבוצניקים לא התלוננו ונשארו על הגבעה של הכפר. אולי גם פה רצו לעשות את אותו הדבר אבל לא ידעו שאתם ארמים-נוצרים?" 
צ'רלי לא השיב, אלא רק הרים מבטו מערבה לכיוון הכפר ושתק. אולי קל לשאת סבל שנגרם בזדון מסבל שנגרם בשגגה.


שאלות נוקבות - תקווה קלושה
ישבתי במסעדה הלבנונית בג'יש על צלחת חומוס וניסיתי לעכל את השאלות, להתיר את סבך הקושיות שנושא מפוני בירעם מעלה. בהנחה שאנשי הצבא שהורו על התושבים לברוח ללבנון לא עשו זאת על דעת עצמם אבל גם לא הבינו את מי הם מגרשים עולות שאלות רבות, כמעט יותר מידי.
אם הייתה מדיניות הגירוש-כיבוש מוגדרת ומנוהלת מלכתחילה, ממלכתית ומתוכננת, למה היא הייתה סודית? ואם היא לא הייתה סודית אז למה חינכו את הוריי, אותי ואת חבריי להאמין בסיפורים אחרים, בשקרים?
ואם נניח שמדיניות הגירוש/פינוי הוגדרה באופן צבאי יבש רק עבור הישובים הערביים ברצועה של 2 ק"מ מהגבול ולכן פונו בירעם ואיקרית ולא פונה ג'יש, מדוע לא פונה הכפר הבדואי עָרְבּ אל-עָרַמְשֶה היושב רק חצי ק"מ מהגבול? ומדוע לא נותנים להם לשוב? וכיצד זה מתיישב עם כל העדויות הנוספות על גירוש כפרים באמצע הגליל, במישור החוף ובשפלה?
אז נניח שהייתה מדיניות כללית ושקברניטי המדינה והצבא דאז חשבו ש"טיהור אתני" באמצעות גירוש המוני
הוא מה שנכון, האם היום מה שהם עשו הוא פחות נכון? ושוב, למה לא רצו להצהיר על כך בריש גלי? אין דרך להבין פשיעה עקבית אלא כאידאולוגיה, הרי אין כאן "ניצול הזדמנויות" גרידא. אבל איך להבין אידאולוגיה שכולם נמנעים מלהצהיר עליה?
כך או כך, כיצד יש לראות את אנשי השמאל הנוכחיים נוסח "זוכרות"? באופן הפוליטי-מעשי הם בוגדים במהלכי המדינה מאז קומה ויוצאים נגד מדיניות וערכים שהם מוצהרים דה-פקטו, אבל באופן ערכי-רטורי הם מממשים מלל שהיה שגור בתנועה הציונית, אדרבא- ביהדות, מראשיתה: אחווה ורעות עם תושבי האזור הערביים, שלום, צדק וחסד וכו'. יש כאן דיסוננס רע ואין מי שיפתור אותו.
הייתי רוצה למצוא תמליל פרוטוקול של ישיבת ממשלה, ציטוט ישיר מפי בן גוריון שאומר: "צריך לפנות כמה שיותר ערבים" ואז נוכל להצהיר קבל עם ועולם שהשמאל המפא"יניקי יפה-הנפש גירש ערבים, פוצץ כפרים ובנה התנחלויות, אבל האם אין במעשים שנעשו ציטוט רועם לא פחות?
אני מבין שהמשאלה ליצירת קונצנזוס סביב הצהרות אידאולוגיות חד משמעיות היא אשלייה מסוכנת. אולי לא בכדי המדינה הזו מתנהלת באופן אמביוולנטי מראשיתה ובכל דרכיה - בונים בשתיקה, לא מגדירים עקרונות, לא מגדירים ערכים. בגלל זה לא חוקקנו חוקה, בגלל זה אנחנו לא מצהירים על מדיניות הגרעין שלנו, בגלל זה לא הפרדנו את הדת מהמדינה ובגלל זה אנחנו מגדירים את עצמנו כמדינה "יהודית-דמוקרטית" מבלי להסביר מה זה אומר.
אם ננסה להצהיר על עקרונות וערכים באופן חד משמעי הויכוחים ייגמרו או בדם או לעולם. ההפך הוא הנכון, אם יש דרך להביא ליצירת קונצנזוס של חיים משותפים מבלי לפרק את הנס שנקרא "מדינת ישראל" היא בהתנזרות מוחלטת מהגדרות נוקבות, בבריחה מאידאולוגיות מוצהרות כמו מאש, בהיצרפות איטית שקטה וקרירה של שיתוף פעולה עדין בין אלפי זרמים, גישות וכיוונים על פני עשורים ארוכים של דמוקרטיה הססנית בריקוד על פני התהום. תקווה קלושה. מצד שני, לעם היהודי יש ניסיון טוב עם תקוות קלושות...
אותו הערב חבר טוב הצטרף אליי והלכנו לישון מחוץ לבית הכנסת הישן של גוש חלב. מול מדורה לוחשת ותחת כוכבים צוהלים הזכרתי לעצמי שוב: יצאת כדי למצוא שאלות, לא כדי להיכלא בתשובות.


בחלק הבא: בקריית שמונה ובארץ הטלויזיה

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!


קריאה נוספת:




ברעם


תקציר:
אחרי פואטיקה ביער והקדמה על נושא הקיבוץ
אני מגיע לברעם, פוגש קבוצה קבוצתית
וקיבוצניק אנרכיסט עם חזון רדיקאלי.
חוברת קטנה גורמת לי לפקפק בחיבור בין דת לרוח


בעקבות הרמן הסה ביער ברעם
(מתוך הספר "נדודים")
כל מה שאנו אוהבים, רק משל הוא
החלום על מוות הוא רק עשן עכור
אשר מתחתיו תבער אש החיים
ואותנו, הנוודים, כל דרך תוליך הביתה.
עיני שבעה במה שיש,
כי עיני למדה לראות
והעולם נעשה יפה יותר מאז


ברעם
משעשע שרק אחרי סיור מקיף בכל מגוון הקיבוצים ה"מתחדשים": קיבוץ המחנכים בעכו, קיבוץ פלך, קיבוץ אשבל וקיבוץ צבעון הגעתי אל קיבוץ "רגיל". ברעם הוא קיבוץ של יוצאי פלמ"ח שהוקם מיד עם קום המדינה ועדיין משמר באדיקות את כל המוסדות, הערכים והמניירות של הקיבוצים של פעם: חדר אוכל, חינוך משותף, לוח סידור רכבים וכיוב'. אבל קיבוץ ברעם עשיר. לא טרחתי לשאול כמה עשיר בדיוק אבל השמועות אומרות שכל חבר קיבוץ הוא עשיר למדי גם לפי אמות-המידה של תל אביב, וזה מעורר תהיות טבעיות על הקשר בין הכסף לבין העובדה שהקיבוץ הוא מאחרוני הקיבוצים השיתופיים בארץ. 
פה בברעם אני מתחיל מסע ארוך מאוד שעוד לא הסתיים, גם עכשיו- חודש אחרי, בניסיון להבין מה קרה לקיבוצים שלנו. נכשלו? דעכו באופן טבעי? הצליחו במשימתם? תשובות מפה ועד לאילת והיד עוד נטויה. ובכנות, לא ציפיתי לפתור את הסוגיה ביומיים ואני מציע לכולם לאמץ גישה דומה.


גרעין פארן
בקיבוץ התארחתי אצל חברי גרעין "פארן" של תנועת חוגי הסיירות ע"ש אורי מימון, הגרעין של אחותי. שני ימים ושני לילות העברתי בהתמוגגות מקבוצה שמחה אך עירנית, ביקורתית אך חמה שמחפשת את דרכה. שלושה עשר חברים טובים שרואים את עצמם קודם כל כקבוצה של חברים שרוצה להמשיך לחיות ביחד, מעין משפחה אלטרנטיבית, ורק אחר כך מגדירה לעצמה אידאולוגיה לשרת. ומכאן נראה הרבה יותר טבעי שסדר הדברים יהיה כזה, סדר אנושי יותר. ואולי סדר אנושי יותר זו בדיוק האידאולוגיה הנכונה, האידאולוגיה של המאה העשרים ואחת, אולי זה בדיוק צו השעה התרבותי שקורא להחליף את הדוקטרינות הטוטאליטריות שלפתו את הקבוצות הסולידריות הקודמות.
יצאנו ביחד לפאב של הקיבוץ שבו האלכוהול מסובסד- המחיר הכי נמוך שראיתי בארץ- מחירי עלות מינוס. גם בערב אמצע שבוע הפאב תסס וגעש בעשרות צעירים וצעירות, שיכורים יותר ושיכורים פחות, שכחצי מהם הם מתנדבים מדרום אמריקה. בזוית העין אני קולט בפינת החדר צעיר מהקיבוץ מצחק בלונדינית זרה בלבוש מזמין ובחדר השני, בין האורות הצבעוניים המרצדים כמו כדי לטשטש את המציאות, אני רואה עוד חבורת נערים סביב בחורה אחרת. אני קם להביא עוד בוטנים לשולחן, מביט מסביבי וחושב שכנראה שהקטע של המתנדבים האריך את חיי הקיבוץ בעשרים שנה נוספות לפחות...
"הגרעין לאן?"
ערכים ודרכים למימושם
ה"מֶנְטוֹר" של חברי גרעין פארן בקיבוץ, אם יש כזה, הוא ללא ספק צֶצֶה או בשמו האמיתי אליהו רגב. צצה הוא ממקימי הקיבוץ, היסטוריון של התנועה הקיבוצית וערך מחקרים מקיפים על קומונות בכל העולם וברבות הימים הוא פיתח גישות שונות וחדשניות לרעיון הקבוצה השיתופית. לצצה מיוחס רעיון ה"קיבוץ השיזורי" שכדוגמתו מתנהל קיבוץ פלך. רציתי להתחיל את השיחה על הנושא בחדר האוכל, אבל מהר מאוד קלטתי שצצה לא אוהב לדבר על הנושא ליד חברי הקיבוץ שלו אז קבענו בביתו.

- "אז אם אני רוצה להקים קהילה..." שאלתי.
- "לא אתה רוצה... אלא איך אתה רוצה לחיות, אתה, מיכאל. למה אני מתחמק מהמילה קהילה, כי קהילה זה מסגרת, זה אמצעי, אבל זה אמצעי למטרה. קודם כל רוצים לחיות זה למען זה ואחר כך באים המוסדות. לדוגמה, אני ואשתי קודם כל אוהבים זה את ורוצים לחיות ביחד ורק אחר כך החלטנו שאני זה שיזרוק את האשפה וכו'."
- "אז אין טעם להקים היום קיבוץ?"
- "להקים קיבוץ?!" צצה שאל בתדהמה, "הספר שלי מתחיל במושג דפוסי חשיבה. אנחנו התרגלנו מתקופות קודמות של האנושות לחשוב במושגים של מוסדות, של קהילה. הנה דוגמה- פעם ראיינה אותי אחת ושאלה אותי: "אתה חושב על צורות חדשות של שיתוף? תסביר לי מה המבנה שלהם". היא לא הבינה. אני לא מדבר על "מבנה" אלא אני מדבר על רגשות אדם ועל אנשים ואחר כך המבנה זו תוצאה. למשל קופה משותפת: פה (צצה מצביע על חוברת המספרת על קומונות באמריקה) יש חברות אנשים, בעולם, שחיים בשיתוף זה עם זה גם ללא קופה משותפת. קופה משותפת זה רק אמצעי.
אחת הבעיות שצריך להיזהר מהן היא מלערבב בין ביתי ובין רגש השותפות שלי עם אחרים. בברעם, כל מי שיושב פה יש לו בית פה והוא בהכרח שותף. ואם גם אני ככה ויש לי בית פה אז אני לא ריבוני. למה? כי יש לי קשר עם הבית. כי אם פתאום אני ארצה לשנות משהו בחיי ולא יסתדר לי לגור כאן כי החבר הזה שמה אני לא מסתדר איתו, או כי אני לא יכול לשתף איתו או בגלל איזו סיבה שלא תהיה, בגלל שאתה גר בבית הזה והוא גר בבית ההוא ולכולם יש גדר מסביב אז אתם חייבים להיות ביחד. אדם ברגע מאבד את הריבונות שלו.
אנשים שלא חיים בקיבוץ שהוא ואין להם יישוב, למשל אנשים שחיים בעיר כמו מגדל העמק, מקום היישוב שלהם זה העיר, לא קבוצת הבתים האלה."
- "אבל הנה, הנוע"ל, החליטו שהם מקימים קיבוץ. אז זו תנועה שפניה לעבר?"
- "תראה, אני לא יודע מה קורה אצלם כרגע, אבל הנוע"ל נגוע בערבוב של מושגים. היות והוא התחיל מתנועה שיש לה מוסד ואנשים שיושבים שם מטבעם קשה להם לוותר על המנהיגות שלהם."
- "אז אתה אומר שהעתיד קורא לנו לוותר על דפוס החשיבה ההתיישבותי?"
- "חביבי, אל תערבב בין ערכים ובין דרכים למימושם."

הקיבוץ מת יחי הקיבוץ

- "תגיד", שאלתי את צצה, "מה עשו לא בסדר בתנועה הקיבוצית? מה הטעויות, או מה הלקחים שצריך ללמוד?"
- "אני אגיד לך מה לדעתי לקחת מהרעיונות של הקיבוץ ואיך ראוי ליישם אותם בעתיד. וגם כן, אני לא קובע לכמה זמן.
בתחילת המאה ה-20, בהשוואה להיום, אנשים רצו סמכות. הם הרגישו שהידע שלהם מוגבל. היה להם תחושה שיש מישהו שכן יודע מה נכון והם רצו להרגיע את נפשם אז הם חיפשו להסתופף תחת מה שהם דימו לסמכות והתנועה הקיבוצית אינה יוצאת מן הכלל. ואנשים באופן כללי, הם חשבו שהם חושבים בעצמם אבל למעשה הם חשבו על פי הדגם. ועכשיו, ברגע שהחברה השתנתה והתקשורת נהייתה הרבה יותר נגישה אנשים התחילו לחשוב "אולי זה לא נכון" הם התחילו לזלזל, בצדק, במנהיגים שלהם או בסמכות או בתורות ואז היות והערכים הבסיסיים, כלומר 'ואהבת לרעך כמוך' ו-'להקדיש את כל מאמצי לא למען עצמי אלא למען זולתי', כל אלה לא היו טבועים בהם זה התחיל להתפרק.
כי מה שהיה טבוע בהם היה "אני הצטרפתי לקיבוץ אז אני צריך להתנהל על פי הקיבוץ" וברגע שהם התחילו לחשוב הם אמרו "זה שטויות ואהבת לרעך כמוך". כי זה לא היה טבוע בהם לעומק, זה לא היה הערך הבסיסי  הראשוני שלהם."
- "זה לא כישלון חינוכי?"
- "לא, זה לא כישלון חינוכי כי המחנכים שלהם היו גם כאלה. המחנכים שלהם היו נתונים לסמכויות. הילד למד שצריך להיות גלגל בחברה והוא אמר "לא, מה פתאום" וזרק את הכל. ובזה בעצם אמרתי בכמה משפטים את כל מה שכתוב פה."
- "אז המודל של הקיבוץ הקלאסי פג תוקפו כשמקורות הסמכות נגמרו ואנשים נהיו יותר ריבוניים?"
-"לדעתי המסגרת של קיבוץ ברעם עצמה, בשביל העתיד, היא לא רלוונטית."
תקועים ביחד? ברעם
עָלְמַא דִי
אחד מחברי גרעין פארן הביא לי חוברת מסקרנת מאוד בשם "עלמא די" שהיא קובץ מאמרים של ארי אלון- אחיו של הרב מוטי אלון, אשר יצא בשאלה והקים ברבות הימים את בית המדרש החילוני "בינה" בתל אביב. בחוברת ארי שוצף ביקורת רהוטה ופואטית על אלוהים, על הממסד הדתי-רבני וטובע מטבעות לשון מצוינות כדוגמת ההפרדה ביו יהודים "רבניים" ליהודים "ריבוניים". קראתי ברעבתנות.
בסוף הקריאה הרגשתי שהחוברת משכנעת מאוד אבל שהיא גם משעשעת מאוד כי ככל שהעמקתי בקריאה ובניסיון להבין את דעתו של ארי על היהדות, על הדת ועל חיי הרוח התגברה בי התחושה שארי הוא בכל זאת, גם כחילוני מושבע, דתי מאוד. איך ייתכן? הלהט של השאלה הגדולה והספק הקורע, הלהט של השאיפה לאמת, של השאיפה לחיים גבוהים יותר, הלהט של התסכול של ארי מכך שחילונים מאבדים את מורשתם התרבותית ומפקירים אותה לידי דתיות "רבנית" שממנה הוא סולד, כל אלה מצטרפים ונצרפים לכדי אש כמעט דתית של דבקות ועניין במורשת התרבותית היהודית.
כי אולי העיסוק המתמיד בשאלות הגדולות, העיסוק העקבי במסתורין של החיים, הקריאה המתמדת לא להסתפק בתשובות פלקט רוחניות היא-היא המהות של חיי הדת והרוח ומהבחינה הזו גם חילוני "מושבע" כארי קורן באור רוחני חזק מאוד. וכך מצאתי שחוברת שאמורה הייתה להביך אדם מאמין מביאה אותי דווקא להתחזק בתחושה שרוח אינה "דתית" או "חילונית" ושאין יותר טעם שאגדיר את עצמי במי מן המונחים הללו. למה אדם רוחני ומשכיל כמו ארי אלון צריך לייסר את עצמו על כך שאינו מדקדק בכל תרי"ג מצוות? ואת מי משרתות ההגדרות האלה פרט לפוליטיקאים של המפלגות המגזריות? אם כך, מעתה אני לא חילוני ולא דתי אלא אולי, איך לומר? יהודי-ריבוני.


בחלק הבא: על התפכחות, נרטיבים ושאלות קשות בבירעם


קישורים: