גינת שלום "אדמה" - חלק ב'

תקציר:
אני משתלב באורחות החיים של הגלקטיים, מתפעל מסגנונם הרוחני,
מחכים מתורתם וסופג את תפיסת עולמם,
עד שאני מתפכח בנסיעה חטופה חזרה למרכז אבל עוזב שמח.


מפת המסלול
לוחמי הקשת בענן

די מהר איבדתי את "תחושת הזמן" המלאכותית ונכנסתי לתדר 13:20 הקהילתי והתחושה הייתה ממש טובה. למעשה, התחלתי ליהנות מאוד משגרת הזמן החדשה שלי של פעילות מרובה אבל בקצב טבעי.
היום מתחיל ביקיצה טבעית כשעה לאחר הזריחה לתפילת בוקר, שעבורי הייתה קריאת שמע אבל עבור הגלקטיים מתחילה בתפילת "7 הכיוונים" ונוסחה הוא כדלקמן, כשלאחר כל כיוון אחד האנשים יתקע תרועה על ידי שימוש בקונכייה גדולה. את המשפט האחרון "A yum Hunab ku evam maya E ma Ho" שפירושו "הללו כולם את ההרמוניה של שכל וטבע" אומרים שלוש פעמים בסיום התפילה. לפעמים בסיום התפילה ולפעמים לפניה יתכנסו כמה חברים בטיפי המיועד למדיטציה ויעשו יחד מדיטציה מיוחדת המתחילה בישיבה בשתיקה של כעשרים דקות שלאחריה עוברים למסע דמיון מודרך בהנחיית אחד החברים הנקרא "מדיטציית הקשת בענן". במסגרת מדיטציה זו צוללים במנהרת כסף אל מרכז כדור הארץ ובדרך פוגשים דמויות רב-מימדיות העוזרות במסע ודרכן מוסר מנחה המדיטציה את המנטרות היומיות. במרכז כדור הארץ מתחברים אל ליבת קריסטל הברזל של הפלנטה ומדמיינים ששתי קשתות יוצאות מקטבי הקריסטל אל הקטבים יחד עם שתי טבעות דומות המקיפות אותנו בתנוחת הלוטוס המרחפת שלנו - שתי טבעות היוצאות יחד מקודקוד הראש ומפי-הטבעת ומקיפות אותנו בצורה דמויית תפוח. לאחר החיבור והסנכרון עם ליבת הקריסטל של כדור הארץ יוצאים אל החלל החיצון או אל הירח כדי להביט על הפלנטה מרחוק ולראות את שתי הקשתות המקיפות את הכדור. בשלב האחרון צוללים חזרה בהדרגה- קודם להיכל הדרקון האדום שהיא "היבשת האנרגטית" שבה נמצאת ישראל, אחר כך אל ארץ ישראל, אל הגליל בין ג'ת לירכא, לתוך האוהל, בחזרה לתוך הגוף ואז פוקחים את העיניים ויוצאים לעבודת היום. מדיטציה זו היא אחת הסיבות שבגללן מכנים את הגלקטיים לפעמים גם כ-"לוחמי הקשת בענן".
ליבת הקריסטל וכנפי הקשת של הפלנטה שלנו

מזון רוחני

אוקיי! יאללה, מה עושים? מה הלו"ז? איפה סידור העבודה? תדריך לפעילות בבית האם? על הרקע הכל כך שונה של מארג החיים בקהילה הזו היה לי מאוד מעניין להבחין בעומק השתרשותם של הרגלי העבודה והמחשבה הצבאיים על מחשבתי ומעניין לא פחות לראות התנהלות שונה מאוד אבל יעילה לא פחות- כל המטלות מתבצעות בהנאה, בלי חלוקת הוראות, בלי חישובי זמנים ובאיזון מרשים בין עבודה קהילתית לעבודה משפחתית. מה עושים למשל? בונים ערוגות ירק לצריכה עצמית, מקוששים עצים מהחורש למדורות, מבשלים ארוחות, "שמים עין" על הילדים, מכבסים את הבגדים המעטים, בונים עוד יורט או אוהל או במה לטיפי, משייפים או צובעים בלַק סנאדות ועוד ועוד. ה"משפחה" של היום בינתיים תכין את ארוחת הצהרים וכשהיא תהיה מוכנה הם יתקעו בקרן פלסטיק להודיע לכולם להגיע לבית האם.
כולם יחלצו נעליהם בכניסה, ישטפו את ידיהם, יפסעו בטפיפה על המחצלת ויתיישבו בתנוחת הלוטוס במעגל סביב השולחן הנמוך איפה שהילדים והנשים המיניקות כבר אוכלים את מנותיהם. בזמן ההמתנה לכל אנשי הקהילה, הנוכחים בינתיים שרים ביחד בליווי גיטרה שירים רפיטטיביים ורכים עם שורות כגון "הטבע אני, הטבע מרפא אותי"' משהו קצת כמו זה או כמו זה .
כשכולם סוף-סוף נמצאים הם יושיטו זה לזה ידיים- יד ימין למעלה ויד שמאל למטה- מרכז כף יד למרכז כף יד, יעצמו עיניים וימתינו שאחד מהמסובים, מי שלרוב יוצא אחד התינוקות, ירגיש שהוא "טעון" מספיק ויתחיל להמהם "אוֹוֹוֹוֹם" ארוך. כולם אז יצטרפו במקהלה מהדהדת, רכה והרמונית להפליא של צלילים עמוקים ומרגיעים, באפקט המרוקן את המחשבה ומנקה את המוח, במשך כמה דקות עד שאחרון המסובים מרגיש שהוא "נקי". אז כולם יצמידו לרגע את כפות הידיים ביניהם כשהאצבעות כלפי מעלה, ישלבו אותן מול פניהם כמו ברכת שלום הודית ויתכופפו בהשתחוות ובמלמולי תודה לכיוון מרכז המעגל, כשהביטוי "אין טאקו יאסין" שמשמעו "כולנו/הכל אחד" חוזר הרבה. בתחילת ההגשה חלק מהמסובים גם יוסיפו את ברכות המזון היהודיות במידה מרשימה של בקיאות וכוונה, חלק יחלקו שבחים ותודות מלאות חיבה ל"משפחה" על הבישול, חלק יודו למשהו ש"יצר" את מרכיבי הארוחה כמו הערוגה או העץ וחלק פשוט יודו לה' על השפע הקיים בעולם.
מעולם לא הרגשתי שארוחה פועלת עליי עונג רגוע כמו שהרגשתי בארוחות של גינת שלום. הארוחות לא רק שהיו משפיעות עליי שובע שלם ורחב הרבה יותר מסיפוק הרעב אלא היו גם ממלאות אותי בתודה, חום של משפחה והתעלות רוחנית שהיו גורמים גם למזון איכשהו להשביע יותר. הטקס היומי של הכרת התודה מייצר בשקט ובעקביות רוגע חם וענווה בטוחה- שאפשר להרפות ממלחמת ההישרדות, שלא צריך להילחץ, שיש אוכל ושפע של כל טוב להיזון ממנו אבל גם שצריך לזכור שאנחנו חלק ממארג שאותו חייבים לכבד ולהוקיר לו תודה. למעשה, כל ארוחה הייתה התרגשות רוחנית ממדרגה ראשונה, טקס דתי קטן.

טיפי המדיטציה והמדורה סביבה מתפללים את תפילת "7 הכיוונים"
ברקע: "בית האם" - מרכז הקהילה
מהפכה תודעתית

ככל שלמדתי יותר והעמקתי בניסיונות להבין ולהתחבר כך הגיעו אליי יותר הדים ממקומות מוכרים: "הגל הגלקטי" הדהד בעוצמה את ספירות הקבלה, "הסנכרון" כמנגנון השליטה האלוהי הזכיר מאוד את "השכינה" היהודית והקשת בענן כסימן גאולת המין האנושי מצאה חיזוק בסיפור נח. התחלתי לתהות- האם כל הבשורות המיסטיות נוגעות בעצם באותם עולמות נסתרים רק מכיוונים שונים? האם יש פה רמז לאחדות טבעית ואלוהית או האם יש כאן רק דפוס קוגניטיבי המוטבע בנו, מעין "מיסטיקה א-פריורית"?
גם ככל שהשתדלתי יותר לכוון את עצמי לפי יומן המאיה ולפרש את הכוחות הנסתרים הפועלים באותו היום כך מצאתי את עצמי חושב באופן מעמיק והולך על התפתחותי האישית, שואל את עצמי שאלות מהותיות ומיישם חכמה במשימות היום-יום: יום "ריתמי" עזר לי לשאול כיצד אני מארגן את מחשבותיי ואיפה חסר בי איזון, יום "ספקטרלי" כיוון אותי להיפרדות ממה שאינו משרת אותי יותר וכיוב'. כפועל יוצא, גם אם לא חדרתי לעומק ה"סנכרון" כדי לנבא מה יועיל לי באותו היום, הלוח סיפק לי לקחים מעניינים מאוד על בסיס יומי ואיתגר את החשיבה שלי.
כך או כך התחלתי לראות בחברי הקהילה לא כ"רוּחְנִים" מבולבלים ומושפעים אלא כאנשי מהות הנוגעים בעוצמה ובאומץ בנושאים אוניברסליים דרך תורה קוהרנטית ומלאה המספקת להם קשר ישיר ועוצמתי יותר מרוב התורות השגרתיות בעולם היהודי או בחברה החילונית של היום.  ובנוסף, נחשפתי בהדרגה לסיפור חייהם של חברי הקהילה, לדעותיהם, לקשייהם ולפרנסתם ונוכחתי ש"ההיפים האלה" מחוברים להפליא לאקטואליה, להווה ולחיי המעשה ומתקשרים היטב עם העולם החיצון. שאלתי את שימי, מדריך של נוער בסיכון במקצועו, למה הוא ואשתו הצטרפו לקהילה: "תראה, חיפשנו להצטרף לקהילה אמיתית, לחיות במסגרת של קבוצה. לא רצינו את החיים המנותקים של עיר. תראה מה יש לך פה- חיים קרוב לטבע, בשפע ובזול, בלי כל הסטרסים..." במסגרת החיים שהוא בנה לעצמו שימי יכול להרשות לעצמו לעבוד רק יום או יומיים בשבוע ושאר הזמן לבלות בקהילה עם אשתו ובנו התינוק.
וכך, תוך כשבוע, ככל שהתרגלתי לאורח החיים, לאנשים ולחוקי המסגרת המוזרות והאזוטריקה נסוגה אל הרקע ויכולתי להבחין במהות החיים בקהילה ולהבין שיש כאן בעצם בחירה בחיים שערכיהם המרכזיים הם משפחה וילדים, קהילה, עבודה רוחנית וקיימוּת על חשבון ההישגיות, ההתעשרות והעימות שמצפים להם בחוץ. למה בעצם לעזוב את האי? מצאתי את עצמי חושב על החיים מחוץ ל"אי המאיה" בביקורת הולכת ומעמיקה ועל החיים על "האי" באהדה הולכת וגוברת- ולפני ששמתי לב למעשה כבר נכנסתי לנקודת המבט הגלקטית.

איך ישראל נראית מהאי

לעת שקיעה עליתי להשקיף על עמק זבולון מראש הגבעה הסמוכה שם נפרשה לפניי פנורמת חיזיון עיוועים, עצוב ומעורר רחמים, של המציאות הנידונה לכליה ואבדון בהתרסקות הבלתי נמנעת של ההיסטוריה האנושית. מניפת המחזה מתחילה בקצה השמאלי, שם משקיפה קרן מוחרקה על העמק בו תתחולל המלחמה האחרונה והאיומה מכולם ושם ניצב המנזר המאוכלס בנזירי הדת שרצחה את בני המאיה ושאחד ממנהיגיה המציא את לוח השנה המעוּוָת והמעָוֵות מכולם. משם מבטי עולה עם ההשכלה הנבובה, הנאורות הריקה וההתרחקות מחיי הטבע אל ראש הרכס שם מזדקר כמלך-בזכות-עצמו צריח האוניברסיטה, מגדל השן האקדמי שראשו בשמיים אך המקבע במקובעותו את האדם בחיים של חומרנות ידענית ועקרה, מנסה לשווא להתנתק ולהמריא לשמיים על ידי בוז לאדמה עליה הוא ניצב. עיניי מתנתקות משם בגועל וגולשות מטה-מטה אל זהרורי הגחליליות של העיר הנדלקים בשעת הדמדומים, אל אלפי נרות הנשמה הנדלקים לזכרם של ההמונים הטועים והנבערים שייכחדו בפקיעתה הבלתי-נמנעת של בועת הזמן המלאכותי, אל רבבות האורות המלאכותיים המנסים לשווא להאיר את חשכת הבורות האטומה של הלילה היורד על האנושות, אל מאות מגדליה של צורת החיים המסמלת את פסגת המלאכותיות אליה הגיע האדם. למראשותיה מאורות היוקרה של המנסים לשווא לברוח מהשיטפון המתקרב ולמרגלותיה שורצים המפעלים. פרצופי מתכרכם ואפי מתכווץ בשאת נפש למראה החולי והרוע בהתגלמותו- שליטת האוליגרכים, הזיהום, השעבוד, הכימיקלים והפשעים שהם סם חייה של מפלצת הטכנוספירה הפושה כריקבון בכל פינה של הכדור הקדוש שלנו.
ומתוך המטרופולין המנצנץ נמשכים לכל הכיוונים חוטי זהב מרצדים כמו רשת קורי העכביש, מלאים בקופסאות קטנות ואטומות של אנשים שנלכדו לעד בלחץ, בעצבנות, בניכור ובעבודה האינסופית, כמו נמלים מתפתלות ומתרוצצות המסבכות עצמן יותר ויותר בקורים הולכים ומתעבים, מכינות את עצמן כארוחה דשנה לעכביש הגדול המלקט אותן אליו בנחת כפרי בשל. ובין הקורים זוהרות מלכודות הדבש של מרכזי הקניות המפוארים, שם ממסטלים את הפרפרים שלא לחוש, שלא לראות, שלא לחשוד במזימה הנרקמת נגדם, מסביבם, מעליהם ומתחתם להציף אותם בצוף דביק, משכר וממכר עד שהם שמנים מכדי לעוף, שמנים מכדי לחשוב ושמנים מכדי לברוח.
אני מסיט עיניי בחלחלה ומנקה אותן על מברשת קו החוף של הים הגדול הדופק על דלתנו אך לא נענה לעולם, מצייר את קו המפגש הדקיק ימינה עד לעכו המתבצרת מפני הים ומפני האחר, המסרבת לפתוח את התודעה לשפע האלוהי שבחוץ ומסרבת לפתוח את הלב לחיים משותפים של אחדות השוני של המין האנושי. אין טאקו יאסין! ובמישור המשובץ הממשיך צפונה אני רואה את ריבועי המטעים והשדות האונסים את הטבע לספק לנו אחידות מלאכותית ומרוססת של עצמו, בוזזים את האדמה ולא משאירים דבר לשאר החיים שמסביבנו הניצודים והנחנקים והנדחקים אל המובלעות האפלות ואפופות יללות הקינה שבין הכפרים וכרמי הזיתים.
ורחוק בקצה צפון- גבול הלבנון המהדהד ברעש תופי מלחמה, מתוזמן ומבוים לגזול את כל תשומת הלב לאחיזת העיניים הגדולה, שלצליל תופיו כל הנוף הרחב הנפרש דרומה צועד בסָךְ בקצב אחיד כלב אחד ומדקלם המנונים של לאום ושל עימות.
אני מביט קדימה אל קו האינסוף של הרקיע, בין מים למים, אל מעשה בראשית החובק במעגל הצדק את הכל ורואה חשרות עבים מתגלגלות של סופה. גשם כבד עומד ליפול.

כשהגל הגיע אל החוף

עזבתי את האי ליממה. יצאתי דרומה לחתונה של חבר יקר ובדרך אסף אותי אמיר- צייר, מוזיקאי, איש העולם וקריקטוריסט לעת-מצוא. אמיר שמע על הגלקטיים ועל שכמותם. "ומה אתה חושב?" חקרתי, "הם מאוד צעירים, בכל הגישה שלהם. הם מתיימרים להבין את כל מה שקורה אבל הם לא פתוחים" אמיר לא האמין שבקלות כזו אנשים יכולים ללמוד סודות שבמשך דורות כה רבים היו נחלת גאונים ספורים ולדעתו היה משהו מאוד לא זהיר בגישה שלהם. "אתה חושב שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו שהוא יודע?" שאלתי. "אני חושב שבקבלה מדברים על הדברים האלה הרבה" הוא אמר, "וגם שם- הם הרבה יותר נזהרים, זה נשמע יותר שקול", והוסיף: "אני גם לא אוהב שרק דרך איזה אסון גדול יגיע שינוי. הציוויליזציה נועדה כדי לעזור לנו, צריך רק להשתמש בה כמו שצריך, לא להרוס את הכל כי יש בעיות אלא לשנות את מה שקיים, לתקן".
בינתיים הלכנו והתקרבנו לגוש דן ואני בחנתי מקרוב ובעניין הולך וגובר את העולם ממנו באתי אבל שנדמה פתאום רחוק כל כך. וכשנקלענו לפקק באיילון, ראיתי במלוא הבהירות את הטירוף אליו התרגלנו- שיגעון של מערכת מתוחכמת ומורכבת להפליא הנחנקת מעצמה, של הגולם הקם על יוצרו, של החיים מהם ברחו הגלקטיים ולהם הם בזים. "תראה את כל אלה", זרק לי אמיר, "כמו פרות שחוזרות למכלאה". ושנינו, כמו שני זאבים מחופשים לסובארו 93' זוחלים ביניהם ומתבוננים- בקופסאות הזכוכית הריקות, בעיניים הכבויות, במבט המיואש. לא ככה אני רוצה לחיות. "החיים האלה לא כיפיים", אמר לי אמיר, "לאנשים שאוהבים לחיות קשה מאוד היום. זה חרא של תקופה".
כשהגעתי אל אבא שלי כבר הייתי מלא בשכנוע שיש אמת בדבריהם של הגלקטיים. סיפרתי לו בשצף על המטאפיזיקה של הזמן, על האבולוציה של הביוספירה, על הניסים של הסנכרון ומה לא. ואז אבי, איש המדע, הרים עיניו מהמחשב, הסיט את משקפיו בעדינות מטה אל קצה אפו ובחן אותי עם מבט שכמו שואל: "הילד רציני?!" ואז הוא שלף שאלה קטנה ופשוטה- "ויש להם הוכחות לכל זה?". נאלמתי. פתחתי את פי אבל לא יצא ממנו שום הגה. בשום ספר מהספרים שקראתי לא הוצגה לי ראיה, מחקר, או טיעון שיטתי. אדרבא, מצאתי בפרקים הנוגעים למדע רק השמצות של הממסד האקדמי, שהוא אמנם מוסד עם פגמים אבל דרישותיו בהקשר הזה בהחלט לגיטימיות. ניסיתי לחלץ תשובה שטבעו של הנושא הוא שלא ניתן לבטאו בשפת המדע אבל אז חשבתי- הכיצד מתיימרת התורה הזו לשכנע אנשים בצורה אחראית ללא שימוש בטיעונים? שאלתו של אבי כמו אומרת "אם הם רוצים שאני אאמין נא ידברו בשפה שניתן לקחת ברצינות".
כשחזרתי אל האי כבר הייתי מאופס, בגישה רגועה יותר ומחובר להקשר המלא של העולם. נשארתי עד סוף הגל, עדיין מוקסם ומתענג על הרוגע של החיים הפשוטים והבריאים שבנו לעצמם אנשי הקהילה ומתעניין בפתרונות שהם מציעים לתחלואי החברה אך מתלבט ביני לעצמי האם אני צופה בריאקציה לחברה או באבולוציה שלה. וכשהגיע היום הקוסמי וארזתי את התיק ונפרדתי לשלום עזבתי שמח מאוד- שמח על כך שעברתי את המבחן ולקחתי את ההשתלבות בקהילה עד הסוף וגם שמח שלמדתי לא לאבד את הצפון תוך כדי ולברור את המוץ מהתבן.
אז האם בני המאיה צודקים? כך או כך בדצמבר 2012 נדע כולנו.



אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: על בהאים, דו קיום וחמולות

2 comments:

  1. כל הכבוד על ההתמסרות, ועל זה שלא איבדת את הצפון!

    השבמחק