פני הדור כפני הילד: נוער שוליים בעכו

על הסדרה "פני הדור כפני הילד": 
בהיכל המראות בו אנו מנווטים את דעתנו על המציאות, מסגרות חינוך נותנות קשר ישיר לאמת התרבותית שלנו. ממבנה המקום והתקציב שלו דרך מעמד המורה ויחסו אל תלמידיו וכלה בתחושות התלמידים - נפער צוהר רחב אל ההווה ואל העתיד החברתי שלנו, בבואה חדה של ערכים ויחסי כוחות.
המון נאמר בזמן האחרון על מצב החינוך בישראל- על התדרדרות, על בינוניות, על אלימות ועל רמת הוראה נמוכה אבל להפתעתי מצאתי הרבה אורות של מצוינות וכוונה טהורה. המסע שלי מתחיל דווקא בשולי המערכת - במסגרות "סוף הדרך", מחוץ למערכת החינוך הפורמלית ובמסגרות לא מוכרות על ידי המדינה - בתי הספר המקצועיים, מכינות קדם צבאיות, מרכזי קידום נוער ובתי ספר "פתוחים".

נוער שוליים בעכו

את המסע אני מתחיל בבית ספר מקצועי - "מרכז חינוכי לאומנויות העיצוב". פה מלמדים כ-60 תלמידים בגיל התיכון תכשיטנות, אוריינות מחשב, קונדיטוריה, סָפַּרוּת ופעם גם לימדו נגרות. מי שיסיים ייצא עם תעודת גמר תיכון ותעודת מקצוע ממשרד התמ"ת ומי שלא יסתדר כאן ימשיך אל הרחוב.
בית הספר נקי מאוד ומטופח, מוקף בצמחייה צבעונית ועשירה. אני הולך במסדרון הפתוח של קומת הקרקע ורואה לימיני דלת פתוחה. חלפתי את הדלת ומיד חזרתי אחורה בפליאה- בתוך ה"כיתה" אני רואה סלון מספרה מהודר וגדול עם לא פחות מ-7 עמדות תספורת הכוללות כיסא עור עם מסגרת ברזל מבהיקה מול מראות גדולות ונקיות. סביב סביב מורכב דלפק שיש שמשובצים בו כיורי חרסינה צחורים ובפינה עומדת מכונה לשטיפת שיער. הכל חדש, הכל נקי והכל מעוצב להפליא- ממייבשי השיער ועד למסגרות המראות. אני עומד משתאה. מאיפה התקציב? מסתבר שלא מהמדינה, אלא מתרומה של חברת היי-טק.
אבל הכיתה ריקה, למעט מורה המטאטאת את הרצפה. שאלתי אותה מה הכי קשה לה ללמד, והיא ענתה "את מי שלא רוצה ללמוד". כשהיא רצתה לצאת מהכיתה ולנעול היא לא מצאה את המפתח. "מה, שוב דפקו לך ת'מפתח?" שאלה אחת מהתלמידות. המורה השיבה בהנהון עצוב עם הרמת סנטר גאה ועפעוף העיניים, כאילו אומרת "עלו עליי" אך מבלי לבגוד בכבוד המערכת במילים מפורשות. קל לי מאוד להבין איך תלמיד פגוע וכועס יחפש דרכי גרילה חתרניות, "לחימה א-סימטרית", כדי לנקום בחזרה.
בשונה מבית ספר שגרתי, כאן רוב התלמידים ורוב המורים נמצאים רוב הזמן מחוץ ל"כיתות" - אלו בניסיון להעביר את הזמן עד סוף היום ואלו בניסיון להכניס אותם לכיתות. באחת הכיתות מצאתי "חוזה" בן חמישה סעיפים בין התלמידים למורה, ובו רשום בסעיף הראשון: "מי שנכנס - נשאר".
המורה עומדת בפתח כיתת הסָפַּרוּת וזורקת הערה לאחד התלמידים המפטרל במסדרון שזורק לעומתה "סתמי ת'פה" סְתָמִי כמו מוסר ברכת שלום. היא תשיב לו באופן דרך-אגבי "סתום..." מלעילי ומתארך ותעבור לשבת איתו על סיגריה ב"מחששה" של קצה המסדרון. כולם פה מעשנים, בלי יוצא מן הכלל.
מתיישב לידי בחור עם מכשיר טלפון יקר להחריד. בשונה ממה שנדמה, לא נראה שיש לנוער כאן בעיה של כסף - לכולם פה יש מכשירי סלולרי משוכללים וכולם עסוקים לפחות רבע מזמנם בליטוף צגי המגע.
אני שואל אותו לאיזה שיעור הוא מחכה, והוא עונה "להפסקה". אנחנו מדברים כמה דקות על מוסיקה- "אתה אוהב שירי דיכאון?" הוא שואל, אני אומר שאני אוהב מוסיקה טובה מכל הסוגים. הוא משמיע לי קצת מוש בן-ארי ואז את השיר הזה:
מההקשבה למילים של השיר אני מתמלא במועקה אמיתית של הזדהות עם הבחור הזה, המנווט בעולם של מיעוט אופציות, עולם שבו הכל בעצם רק "רע במיעוטו".
לידינו מתנהלת שיחה בין חייל למורה רצינית למראה, ואני קולט ממנה הבהובים- החייל אומר ש"זה בטיפול..." והמורה מהמהמת בהרכנת ראש ש"העיקר שתתגייס, אם היא לא..." והחייל מגמגם משהו בחזרה כדי להרגיע אותה אבל חושף את חוסר הביטחון שלו.
מגיעה נערה גבוהה ועמוסת איפור. "מוציאים אותנו!" היא אומרת לו, "אבל לא מטומטמים כמוך, רק את אלה ששקטים ומקשיבים" לאן? אנחנו שואלים אותה ביחד.
- "לניהול עסקי, זה מחוץ לבית ספר!"
- "באלוהים?"
- "באלוהים."
לנערה מבטא מוזר, אולי ניסיון להחביא מבטא רוסי שהפך עם הזמן לדיבור עם שפה תחתונה קפואה. שאלתי אותה קצת על חייה והיא סיפרה לי שההחלטה להגיע לבית הספר המקצועי הייתה שלה, כי היא "לא הסתדרה" עם הלימודים בחטיבה העיונית הרגילה. אבל עכשיו היא מתחרטת ומנסה לצאת מפה. בדבריה יש טון של ייאוש שמדכא אותי מאוד לפגוש בנערה בת שש-עשרה. איך לקחתי כמובנת-מאליה את ההשכלה שקיבלתי!


הרשת והתהום

עבור אלה שנשרו מבית הספר המקצועי ונפלטו ממערכת החינוך קיימת עוד רשת הצלה אחרונה. במסגרת תקציב משולבת של משרד החינוך והמועצה המקומית פרוסה בארץ רשת של מוסדות חינוך מיוחדים הנקראת "קידום נוער". מטרתה לאתר ולאסוף נוער נפלט מסגרות ולבנות לו מסגרת לימודים שתעניק לו מיומנויות בסיסיות, תרחיק אותו מפשיעה ואולי תעניק לו שבריר-תקווה-לסיכוי לחיים טובים יותר.
בעכו, עיר מעורבת, המרכז האחד מפוצל לשני מוקדים- אחד יהודי ואחד ערבי.
איזה מין נוער מגיע לכאן? אני שואל את מנהלת ההשכלה על המוקד היהודי. מסתבר שבכל מוקד מטופלים כעשרים וחמישה עד שלושים בני נוער והסיבות להגעתם כמספר התלמידים: מהשלמת השכלה בגין היעדרויות ומחלות ממושכות דרך לקויות למידה קשות שהתעלמו מהם ועד לנוער עם תיקים פליליים במשטרה - כל נער/ה הוא סיפור בפני עצמו ומקרה מיוחד. יש כאלה שפונים בעצמם למרכז, יש כאלה שהלמידה שלהם היא בניגוד לרצון המשפחה, יש כאלה עם עבר של אלימות ויש כאלה שזו הפעם הראשונה שהם מקבלים יחס חינוכי מינימלי.
במוקד הערבי אני שומע סיפורים קשים אף יותר. לכאן גם מגיעים ילדים בני שש-עשרה ושבע-עשרה שלא יודעים קרוא וכתוב. אחד מהם ביקש ללמוד מתימטיקה ואמרו לו המורים: "מה פתאום מתימטיקה, אתה עדיין לא יודע קרוא וכתוב!"
"לא, לא מתימטיקה של איקסים ווויאים" הוא ענה, "אם משהו עולה לי שקל ואני מביא מטבע חמישה שקלים אני רוצה לדעת מה מגיע לי בחזרה". מצד שני, חוק המספרים הקטנים בשילוב עם הקיצוניות של מצב הנוער שמגיע למרכז מגדיר תנודתיות רבה מאוד ברמה בין שני המוקדים משנה לשנה- לפעמים רוב הקושי הוא במוקד היהודי, לפעמים במוקד הערבי, קשה מאוד לחזות או להגדיר דפוס. אבל בשני המרכזים, היהודי והערבי, אמרו לי שבראייה ארצית במערכת החינוך במגזר היהודי הבעיה פחות קשה כי יש מודעות גבוהה יותר לחשיבות ההשכלה. "אצל היהודים, אם ילד לא יודע קרוא וכתוב זה בושה גדולה". בכל הארץ השיטה היא שבתי הספר מקבלים כסף מהמדינה לפי ראש, מדיניות המעודדת "נשירה סמויה" של תלמידים, אבל בעוד במגזר היהודי הפיקוח עובד והמודעות גבוהה - במערכת החינוך במגזר הערבי הבורות משמעותית. מה שמחמיר עוד יותר את הבעיה היא העובדה שבעוד במגזר היהודי בגיל שמונה עשרה עוברים למסגרת פיקוח נוספת- הצבא - עם מערכת החינוך הפרטית שלו שעוזרת "ליישר" את החבר'ה עוד קצת, במגזר הערבי הנוער בגיל שמונה עשרה יוצא ישר לחיים בחוץ. קשה לי לתאר לעצמי איזו חוויה מפחידה היא הפגישה עם החברה היהודית עבור נער ערבי שאפילו לא יודע קרוא וכתוב בשפתו-הוא, בכמה רמות בלתי עבירות הוא מרגיש מודר ואיזו תקווה הוא מדמה לעצמו לחיים טובים יותר.
אבל עבור המעטים המגיעים לקידום נוער סיכויי ההצלחה גבוהים. רובם המוחלט של המגיעים מסיים את התוכנית שנבנתה לו במרכז ועולה על המסלול לחיים תקינים בחברה, חלקם אפילו מסיים עם תעודת גמר תיכון, היא תעודת שתיים-עשרה שנות לימוד.
איך זה עובד? באופן לא מפתיע, בדומה מאוד למסגרת ה"חינוך הפתוח" המרכז כאן הוא התלמיד. לוח השיעורים, תוכנם, רמתם וגודל הכיתה תפורים אישית לפי רצונות וצרכי הנער/ה- "כאן לא מתחילים ברמה שבה אמור הנער להיות אלא ברמה בה הוא נמצא". גם יחס החניכה יוצא מן הכלל - כשמונה מורים על עשרים וחמישה תלמידים, בכיתות שהכי גדולה בהם היא כיתת ארבעה תלמידים, מה שמאפשר היכרות על בסיס אישי עם כל תלמיד. מנהלת ההדרכה אמרה לי בחיוך גדול: "אין פה מורים, כו-לם כאן מחנכים".
מבנה המרכז הוא מקלט שעבר הסבה וצבוע בצבעים חמים ונעימים, מוצף בתמונות ועבודות יצירה של תלמידים. על הקירות אמרות שפר כיאה לבית ספר, אבל בעוד בבית ספר רגיל אמרות השפר נשגבות וסתומות כאן הן מותאמות מאוד לקוראים. במרכז הערבי תירגמו לי את הכתוב, ובאחד מהם נאמר: "בבית הספר לומדים ואז נבחנים, בחיים נבחנים ואז לומדים {=מסיקים מסקנות}", משפט קטן המכיל בקלות את מהות הילדות וחשיבות החינוך.
אבל עם כל הרצון הטוב, יש פערים שקשה הרבה יותר לסגור.
כשישבתי עם הנערה בבית הספר המקצועי, עברה לידנו חבורה של ש"שים (מתנדבי שנת שירות) של תנועת נוער.
הנערה שאלה אותי: "אתה עם אלה?", הנהנתי. היא ליוותה אותם במבטה ואמרה בייאוש החבוי שלה: "רואים עליהם שהם ילדים טובים". מה היא רואה שם שמביא אותה למסקנה כזו? אין ספק שהלבוש שלנו נושא קוד תרבותי סמוי אך רב משמעות, ורובו נשגב מבינתי. אבל כשהיא סובבה את ראשה חזרה לכיווני היא ליוותה את תנועתה בהרכנת ראש מתוך מין הרהור כועס או עצוב שכזה, עם צליל של חרטה. בגיל שש עשרה כבר ברורים לה לחלוטין יחסי הכוחות ההגמוניים ומעמדה בתוכם. איפה היא נמצאת, מה הערך שלה ולאן חייה מועדים. לה כבר ברור שהיא לעולם לא תהיה אחת מ"הילדים הטובים". 



אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!


בחלק הבא בסדרה: "לוחמי חינוך" בעכו


עוד על הנושא:
- מכון מסאר למחקר ולתכנון הערבית בישראל
- מאמר של המכון על פערים בין מערכת החינוך היהודית לערבית - קישור

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה