פרולוג - נפאל


בית הקפה היה הומה אדם. "בוא'נה, הקפה מצוין!" שיבח נמרוד והרים את הכוסית לכבוד לגימה נוספת בעוד אני המשכתי לבהות מעבר לכתפו אל עבר רחוב האגם הצופר והמהמהם, מהופנט מאלפי הגוונים והפרצופים שזרמו בו כמו נהר קליידוסקופי ומחפש כמו תמיד את אותו פרצוף אחד מסוים שאני לעולם לא מוצא. הקשב המעורפל שלי, עדיין מפוזר מפאת השעה המוקדמת (או הקימה המאוחרת) עזב בהדרגה את המולת הרחוב ונמזג בעדינות דרך החלונות הגדולים אל תוך השקט הנקי והרגוע של צלצולי הכוסות בצלחותיהן ורפרוף דפי העיתונים בבית הקפה הקטן והמעוצב. לגמתי גם אני מכוס הקפה הצחורה שלי ונשענתי לאחור.
זה עתה שבנו נמרוד ואני משבועיים במסלול הארוך המקיף את הר האָנַפּוּרְנָה בהימלאיה, אחד ממסלולי ההליכה המפורסמים (והמתוירים) ביותר בעולם, והתמסרנו לתענוג של ההרפייה מלֶאוּת המסע. במעלה הרחוב מעץ הפיקוס העצום המקושט ברצועות בד צבעוניות שהתנשא כאי תנועה במרכז זרם הרחוב הסואן מצאנו בית קפה בעל שם וחזות מערביים לחלוטין עם תפריט מוכר ומחירים קורצים ומרגע שנכנסנו היה לנו ברור שהרווחנו גם מנוחה תרבותית על הדרך. "או! זה סימן שהם מבינים מה הרמה הנדרשת" אמר נמרוד והצביע על שלט שהציץ באנגלית ממעבה המטבח, בכוונה או שלא בכוונה, ובו היה כתוב שעל כל העובדים לשטוף את ידיהם בכל פעם שהם יוצאים מהשירותים. התמונות בשחור ולבן שנתלו על הקירות הדגישו את צבעו השחור של הריהוט לצד קירותיו הלבנים של המקום בעוד רצפת הפרקט הדהדה את דלפק הבר ושולחנות העץ המבהיקים.
מבטי נמשך לפתע אל עבר הרחוב, כשרכב ישן בגוון ירקרק ניסה לעקוף חמור רתום לעגלה מעוטרת לעייפה ויצר המולה של צפירות וצעקות. ושוב עיניי דילגו כמו כדור פינג-פונג מצד אחד של החלון עם רעמה בלונדינית אסופה אל צדו השני של החלון עם זוג תיקי טיולים צבעוניים, הלוך ושוב בספירלה שבויה עד שרעש הקיטור ממכונת האספרסו הקפיץ את מבטי חזרה אל תוך בית הקפה ואל המלצרית הנפאלית הדקיקה שקלטה את הזרם השחור אל תוך הכוס הלבנה.
אדם מקומי שחלף חזרה אל הרחוב השאיר דף על שולחננו.
"בואו לחוות כפר טיבטי אותנטי" ,היה כתוב שם, "במרחק נסיעה של שעה אחת בלבד תוכלו לראות כפר טיבטי מסורתי ולפגוש את המורשת העתיקה של עם גולה. בכפר תוכלו לחזות במלאכות מסורתיות עתיקות יומין, לפגוש גולים טיבטיים ולהצטרף לשיעור במדיטציה בודהיסטית במנזר המקומי..." הפלייר התיירותי נחת כמו טענה מוחצת ישר לתוך הסבריו של נמרוד על בעיית הניתוק הפוסט-מודרני בין מסמן למסומן, כלומר בין סמלים לבין המשמעות שלהם.
"הנה תראה את הפלייר הזה", הצביע נמרוד בשאט נפש, "כפר טיבטי אותנטי, עאלק. הרי ברור לחלוטין שכל הכפר הוא הצגה אחת גדולה בשביל תיירים ושזה הכי לא-אותנטי שיש. ובכל זאת אנחנו קונים את זה, וזה בדיוק כמו שכל פעם שאנחנו רואים סוס על רקע הנוף של מערב ארצות הברית אנחנו חושבים על סיגריות."
"אז מה המשמעות המקורית של אותנטי?" שאלתי.
"וואלה אני כבר לא יודע", ענה נמרוד בחיוך, "אני מניח שהכוונה היא למה שבאמת קורה, אבל היום זה סתם עוד ספין פרסומי. אתה מבין איזה מעוות זה? המשמעות היא אשכרה הפוכה".
ברחוב בפוקהרה
הרמתי את הפלייר ובחנתי את השיקוץ מקרוב כמו מביט בחרק מסוכן וחדש למדע. האמת היא שדי עניין אותי לחוות "כפר טיבטי אותנטי" ובמיוחד לאור התסכול שלי מכך שבמשך שבועיים של הליכה בהימלאיה לא זכיתי לשיחה כנה אחת או להצצה חטופה אחת אל תוך התרבות הנפאלית ואנשיה. רק כשפגשתי את המורה הגרמני הזקן בסוף המסלול, בירידה הארוכה למוקטינאת', זכיתי להצצונת.
לצד האיש הזקן שהלך בכושר ובגאון עם תיק שלא היה מבייש ישראלי שחצן הלכו כעשר נשים נפאליות לבושות בצבעוניות אופיינית עם סלים עצומים אל ראשן, מצחקקות בהתרגשות ילדותית בכל פעם שהוא דיבר איתן.
"אתה מדבר נפאלית?" שאלתי אותו בפליאה. מסתבר שהזקן לימד פעם מטעם האו"ם בסמינר למורים בקטמנדו, שהוא דובר נפאלי שוטף ושהוא גר בנפאל במצטבר יותר מחמש-עשרה שנה.
"אז מה הסיפור שלהן?" שאלתי אותו. 
"הן חוזרות עכשיו מקטמנדו ברגל", הוא אמר במבטאו הכבד והמתנגן, "זה חמש-עשרה יום הליכה לכל כיוון".
"מה? למה הן הלכו עד לקטמנדו ברגל?"
"כדי לקנות שם אורז. זה זול בכמה רוּפִּי וכנראה שזה משתלם להן מספיק בשביל ללכת חודש".
הייתי המום. משכתי את הזקן לשיחה ארוכה וכך, ביומו האחרון של המסע, זכיתי לשמוע ממקור שני על התרבות המורכבת שחלפתי על פניה- על כך שאין בנפאל מילים ל"תודה" ול"בבקשה", על כך שמורה נפאלי ניסה לסרסר את אישתו השנייה למורה הגרמני הזקן, על סיפורה של המפלגה הקומוניסטית ששלטה באזור הזה עד לא מזמן ועוד כהנה וכהנה שאלות רעבות שתשובותיהן הלכו והעמיקו את חריץ ההחמצה שבליבי. רציתי מאוד לפצות על ההזדמנות שהוחמצה לגלות את נפאל ה"אותנטית" והפלייר הזה היה רק עוד מסמר אחד בארון. אבל אם מה שחוויתי לא היה 'אותנטי', אז מה כן? ואז הבנתי מה באמת חיפשתי.
"מה אומרת לך המילה 'הימלאיה'?" שאלתי את נמרוד.
"פששש, מלא.", הוא אמר וסובב מבטו כלפי מעלה, "פסגות מושלגות, שבילים צרים מלאים בשלג, גומפות מוזהבות עם נזירים בגלימות אדומות שמנגנים על פעמונים... הסצנה ההיא שמ'אינדיאנה ג'ונס' שהוא מחפש את האקסית שלו ומוצא אותה בתחרות שתייה רגע לפני שהנאצי הממושקף מגיע והמקום נשרף..."
"אתה מבין?", רכנתי קדימה ואמרתי לו, "איפה מה שחיפשנו? באנו כדי לחוות את נפאל ה'אותנטית' ומה קיבלנו? וויי-פיי בגסטהאוס, צלחות לווין ופורטרים עם מבטא לונדוני שיודעים מה זה 'במבה'. מה זה לעזאזל אותנטי..."
"פנטזיה", אמר נמרוד וקלע במילה ישר אל תוך החור, סותם את התסכול בתובנה חריפה. "גלינג-גלינג" הבהבו לוחות התוצאות שבראשי.
"בדיוק", אמרתי, "בדיוק. וזה מה שמוכר כאן הפלייר הזה, הוא מוכר את הפנטזיה של נפאל. אנשים באים לכאן כדי לחוות את הפנטזיה שלהם והמציאות פשוט לא מספקת את הסחורה."
"אבל איך אתה חושב שהפנטזיה התחילה?" שאל נמרוד, "ממי אתה חושב שאתה ואני וכל התיירים פה קיבלו את ההשראה? כנראה שפעם זה באמת היה ככה, ומישהו כתב על זה וזה היה נשמע מגניב ובינתיים הכל השתנה. תשאל את ההורים שלך איך היה כאן כשהם היו פה, מתי?"
"לפני בערך שלושים שנה", אמרתי, נזכר בעגמומיות בסיפורים המופלאים של הוריי על המסע שלהם בהימלאיה ומאשר בפרצופי הקמוץ את טענתו.
"נו, בטח", הוא אמר, "ואם הפנטזיה לא מתחילה שם אז בטוח איפשהו בעולם יש עכשיו איזה קופירייטר שמייצר איזו חוויה 'אותנטית' חדשה של איזה מקום. זה הכל ממוסחר, זה הכל מניפולציה פרסומית, זה הכל עניין של אופנה. זה בדיוק מה שאמרתי לך מקודם."
לגמתי במכה את השארית המרירה שבתחתית הכוס, הנחתי אותה בעדינות לצידי ושבתי לבהות בזרימה הבלתי פוסקת שמחוץ לחלונות הגדולים של חזית בית הקפה. מתהייה לבהייה. צעיר נפאלי לבוש ג'ינס וכפכפים נעמד בפתח המקום בגבו אלינו ודיבר במכשיר הסלולרי שלו מתחת למחרוזת דגלי התפילה הבלויים שנשזרו בינות לקווי החשמל והטלפון הסבוכים. ומבהייה להבנה.
"זאת אומרת שנפאל ה'אותנטית' היא הנפאל הזאת בדיוק", אמרתי לבסוף, "מה שבאמת קורה עכשיו בנפאל זה רגע השינוי במפגש בין העולם השלישי לעולם הראשון, בין תרבות המזרח לתרבות המערב. נפאל של המפגש בין הטכנולוגיה המודרנית לחברה המסורתית. לא פספסנו שום דבר נמרוד, רק חשבנו שאנחנו צריכים לחוות משהו אחר ממה שישנו. רק חיפשנו לממש את הפנטזיה".
"שלא הייתה מציאותית ממילא", השלים נמרוד ואני נדלקתי מהחדות החדשה שחוויתי בנפילת מסך האשלייה. איזו שטות זאת להחליט מראש מה ברצוני לחוות! למה עליי להיות שבוי במימוש חוויות שמישהו אחר חווה בזמן אחר או במקום אחר כשאני יכול להיות זה שיוצר את הפנטזיה עבור עצמו? כשאני יכול להיות הראשון שחווה את הכאן והעכשיו החדש והייחודי? נשענתי לאחור והתרווחתי בכיסאי, מביט אל העולם החדש, הרענן והמופלא שניבט מבעד לזגוגית ורואה בו לפתע אינספור נקודות שוצפות של עניין ושינוי כמו הקצף התוסס בהתנפצות הגלים על החוף: שינויים כלכליים, תרבותיים, טכנולוגיים, תודעתיים, רוחניים, עיצוביים ושלטוניים בגלים שנמשכו בדמיוני על פני כל כדור הארץ בתאווה הולכת וגדלה של סקרנות וחקר. כמה דברים חדשים קורים עכשיו! אבל איפה מתחילים? דילגתי על פני מפת העולם שהסתחררה בראשי בחיפוש אחר מוקד, בחיפוש אחר יתרון התחלתי עד שלפתע מצאתי עצמי אומר בקול רם:
"אתה יודע, אז מעניין אותי לדעת מה באמת קורה עכשיו בארץ ישראל".